סוּסְבִּיל, בְּרֹאשׁוֹ אָרוֹךְ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, וְהָכָא בִּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ עַל יְדֵי הַדְּחָק קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: רוּבָּא כָּל דְּהוּ בָּעֵינַן, וּמָר סָבַר: רוּבָּא דְּמִנְכַּר בָּעֵינַן.

ושואלים: והא הלכתא [והרי הלכה זו] של ספק טומאה מדין סוטה גמרינן לה [אנו למדים אותה], מה סוטה שספק אם נטמאה בביאת איש אחר, ספק זה קיים בה רק ברשות היחיד מטבע הדברים, אף ספק טומאה הוא רק ברשות היחיד ולא במקום אחר! ומה חידש יוסי בן יועזר?

וְעַל מַשְׁקֵה בֵּי מִטְבַּחַיָּא דָּכָן. מַאי דָּכָן? רַב אָמַר: דָּכָן מַמָּשׁ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דָּכָן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן.

ומשיבים: הא [הרי] אמר ר' יוחנן: הלכה ואין מורין כן, כלומר, אמנם זו היא ההלכה שספק זה טהור, אבל למעשה אין מורים כן לרבים, כדי שלא יבואו לזלזל בטומאה. וכך נהגו, ואתא איהו ואורי ליה אורויי [ובא הוא, יוסי בן יועזר, והורה להם] לנהוג כן בפועל, שברשות הרבים אין חוששים לספק טומאה.

רַב אָמַר דָּכָן מַמָּשׁ – קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזוּר רַבָּנַן טוּמְאָה – בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, אֲבָל בְּמַשְׁקֵה בֵּי מִטְבַּחַיָּא לָא גָּזְרוּ רַבָּנַן.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יהודה אומר: קורות נעץ להם יוסי בן יועזר, כלומר, עשה סימנים, ואמר: עד כאן רשות הרבים, עד כאן רשות היחיד. ובענין זה מסופר, כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' ינאי בשאלה של ספק טומאה ברשות הרבים, אמר להו [היה אומר להם]: הא מיא בשיקעתא דבנהרא [הרי מים נמצאים בשקע שבנהר], זילו טבולו [לכו וטיבלו], ואל תיכנסו לדיון אם אתם טהורים או טמאים מספק.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר דָּכָן מִלְּטַמֵּא אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ בָּהֶן – קָסָבַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּאוֹרַיְיתָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים דְּרַבָּנַן, וְכִי גָּזְרוּ רַבָּנַן – בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, בְּמַשְׁקִין בֵּי מִטְבַּחַיָּא לָא גָּזְרוּ.

שנינו במשנה: והשלקות דברים מבושלים של גוים (אף שאין בהם דבר איסור) הריהם אסורים באכילה, ולא בהנאה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] ששלקות אסורים? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, אמר קרא [המקרא] ששלח משה לסיחון מלך חשבון: "אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי" (דברים ב, כח), ויש להבין כי האוכל שביקש משה הוא כמים הנזכרים באותו פסוק — מה מים שלא נשתנו, אף אוכל הוא זה שלא נשתנה, אבל אם נשתנה על ידי מעשה אדם, שוב אינו ראוי לאכילת ישראל.

וְעַל דְּיִקְרַב לְמִיתָא מְסָאַב, וְקָרוּ לֵיהּ ״יוֹסֵף שָׁרְיָא״. ״יוֹסֵף אַסָּרָא״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד, דְּאוֹרַיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת״ וגו׳!

ומקשים: אלא מעתה, לפי הגדרה זו, אם היו חטין ועשאן הגוי קליות (שקלאן באש) הכי נמי דאסורין [כך גם כן נאמר שיהיו אסורים] מפני שהשתנו? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר שכך הוא גם כן], והתניא [והרי שנויה ברייתא] במפורש: חיטין ועשאן הגוי קליות — מותרין! אלא כך צריך לומר: כמים — מה מים שלא נשתנו מברייתן ונשארו באותה צורה, אף אוכל הנלקח מהגוים המותר באכילה הוא זה שלא נשתנה מברייתו, ודבר זה מסביר מדוע חיטים שנעשו קליות בידי גוי מותרות, שהרי צורת חיטים נשארת בהן.

דְּאוֹרַיְיתָא דְּיִקְרַב טָמֵא, דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב טָהוֹר, וַאֲתוּ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹקְמָהּ אַדְּאוֹרַיְיתָא.

ומקשים: אלא מעתה, חיטין וטחנן הגוי לקמח הכי נמי דאסורין [כך גם כן תאמר שהם אסורים] שהרי נשתנתה צורתן? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן], והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חיטין ועשאן הגוי קליות, וכן הקמחים והסלתות שלהן של הגוים מותרין! אלא כך צריך לומר: כמים — מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור (אש), אף אוכל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור. ותוהים: מהי הראיה מן הכתוב?

דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב נַמִי דְּאוֹרַיְיתָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״!

מידי אור כתיב [וכי אש נאמרה שם בפסוק]? ואם כן איך אפשר להוכיח מדבר שאינו מוזכר בכתוב כלל!

אֲמָרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן דַּאֲמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: דְּאוֹרַיְיתָא דְּיִקְרַב בִּדְיִקְרַב בְּחִיבּוּרִין טוּמְאַת שִׁבְעָה, שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין טוּמְאַת עֶרֶב; וַאֲתוּ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין טוּמְאַת שִׁבְעָה, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹקְמָהּ אַדְּאוֹרַיְיתָא.

סוסביל, לדעתו בראשו ארוך (כמו שושיבא) כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שהוא אסור, והכא [וכאן] לענין סוסביל בשאלה של כנפיו חופין את רובו על ידי הדחק קמיפלגי [חלוקים הם], כאשר אין זה רוב הניכר לעין אלא רק ניתן להימדד בדוחק, מר סבר [חכם זה, יוסי בן יועזר סבור]: רובא כל דהו בעינן [רוב כל שהוא אנו צריכים] והוא כשר, לפי שכנפיו חופים את רובו. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: רובא דמנכר בעינן [רוב שניכר אנו צריכים].

דְּאוֹרַיְיתָא מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים״, וּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא״, וּכְתִיב: ״וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב״, הָא כֵּיצַד?

ועוד שנינו שהעיד ר' יוסי בן יועזר על משקה בי מטבחיא [בית המטבחיים] שהוא דכן [טהור]. ושואלים: מאי [מה] פירוש דכן [טהור]? רב אמר: דכן [טהור] ממש, כלומר אין הם מקבלים טומאה, ואין בהם כל צד טומאה. ושמואל אמר: כוונתו שהם דכן [טהורים] מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן.

כָּאן בְּחִיבּוּרִין, כָּאן שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין.

ומסבירים את השיטות: רב אמר דכן ממש, קסבר [סבור הוא]: טומאת משקין כל עיקרה הוא דרבנן [מדברי חכמים], וכי גזור רבנן [וכאשר גזרו חכמים] טומאה הרי זה במשקין דעלמא [בכלל], אבל במשקה בי מטבחיא [בית המטבחיים] במקדש לא גזרו רבנן [חכמים].

אֲמַר לְהוּ רָבָא: לָאו אָמִינָא לְכוּ, לָא תִּתְלוּ בֵּיהּ בּוּקֵי סְרִיקֵי בְּרַב נַחְמָן? הָכִי אֲמַר רַב נַחְמָן: סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הִתִּיר לָהֶן.

ושמואל אמר דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן, קסבר [סבור הוא]: טומאת משקין דאורייתא [מן התורה היא], אבל לטמא אחרים הוא רק דרבנן [מדברי חכמים], וכי [וכאשר] גזרו רבנן [חכמים] הרי זה במשקין דעלמא [בכלל], ואולם במשקין של בי מטבחיא [בית המטבחיים] לא גזרו.

וְהָא הִלְכְתָא מִסּוֹטָה גָּמְרִינַן לָהּ, מַה סּוֹטָה רְשׁוּת הַיָּחִיד, אַף טוּמְאָה רְשׁוּת הַיָּחִיד!

ועוד העיד יוסי בן יועזר על דיקרב למיתא [מי שנוגע במת] — מסאב [שהוא טמא], וקרו ליה "יוסף שריא" [וקראו לו "יוסף המתיר"]. ותוהים: "יוסף אסרא" מיבעי ליה ["יוסף האוסר" היו צריכים לקרוא לו], שהרי איסור אמר להם ולא היתר! ועוד, דאורייתא [מן התורה] היא שהנוגע במת נטמא, דכתיב [שנאמר]: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת... יטמא שבעת ימים" וגו' (במדבר יט, טז)!

הָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן, וַאֲתָא אִיהוּ וְאוֹרֵי לֵיהּ אוֹרוּיֵי.

ומשיבים: דאורייתא [מן התורה] רק מי שיקרב [יגע] במת הוא טמא, אבל מי דיקרב בדיקרב [שנוגע בנוגע] — טהור, ואתו אינהו וגזור אפילו דיקרב בדיקרב [ובאו הם חכמים וגזרו אפילו על הנוגע בנוגע] שהוא טמא, ואתא איהו ואוקמה אדאורייתא [ובא הוא, יוסי בן יועזר, והעמיד את הדבר על דין התורה].

תַּנְיָא נַמִי הָכִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹרוֹת נָעַץ לָהֶם, וְאָמַר: עַד כָּאן רְשׁוּת הָרַבִּים, עַד כָּאן רְשׁוּת הַיָּחִיד. כִּי אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, אָמַר לְהוּ: הָא מַיָּא בְּשִׁיקְעֲתָא דִּבְנַהֲרָא, זִילוּ טְבוֹלוּ.

ותוהים: דיקרב בדיקרב נמי דאורייתא הוא [הנוגע בנוגע גם כן מן התורה הוא], דכתיב [שנאמר]: "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" (בנדבר יט, כב), משמע שהנטמא במת מטמא גם אחרים!

״וְהַשְּׁלָקוֹת״. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי״, כְּמַיִם – מַה מַּיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה.

אמרוה רבנן [חכמים] את ההלכה הזו קמיה [לפני] רבא משמיה [משמו] של מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן שאמר משמיה [משמו] של רב נחמן: דאורייתא דיקרב בדיקרב [מן התורה מגע במגע], אם היה זה בחיבורין כאשר אדם נוגע בפועל במת ובא אחר ונוגע בו באותה שעה — הרי הוא טמא טומאת שבעה, שלא בחיבורין אם נגע במי שנטמא במת שלא בשעת מגעו — הריהו טמא רק טומאת ערב; ואתו אינהו וגזור [ובאו הם, חכמים, וגזרו] אפילו על מגע שלא בחיבורין טומאת שבעה, ואתא איהו ואוקמה אדאורייתא [ובא הוא והעמידה על דין תורה].

אֶלָּא מֵעַתָּה, חִטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת הָכִי נַמִי דַּאֲסוּרִין! וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי, וְהָתַנְיָא: חִיטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת – מוּתָּרִין! אֶלָּא כְּמַיִם – מַה מַּיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּיתָן, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מִבְּרִיָּיתוֹ.

ושואלים: דאורייתא מאי היא [מן התורה מה הוא]? דכתיב [שנאמר]: "הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים" (במדבר יט, יא), וכתיב [ונאמר]: "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" (במדבר יט, כד), ומן הסתם טומאת מת שהיא שבעה ימים, וכתיב [ומצד אחר נאמר] בהמשך: "והנפש הנגעת תטמא עד הערב" (במדבר יט, כד), ולא יותר, הא כיצד? הרי יש סתירה, אם טמא עד הערב או טמא שבעה ימים!

אֶלָּא מֵעַתָּה, חִיטִּין וּטְחָנָן הָכִי נַמִי דַּאֲסוּרִין! וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי – וְהָתַנְיָא: חִיטִּין וַעֲשָׂאָן קְלָיוֹת – הַקְּמָחִים וְהַסְּלָתוֹת שֶׁלָּהֶן מוּתָּרִין! אֶלָּא כְּמַיִם – מַה מַּיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ מִבְּרִיָּיתָן עַל יְדֵי הָאוּר, אַף אוֹכֶל שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מִבְּרִיָּיתוֹ עַל יְדֵי הָאוּר.

אלא יש לומר: כאן שטמא שבעה — בחיבורין, כאן שטמא רק עד הערב — שלא בחיבורין.

מִידֵי אוּר כְּתִיב?

אמר להו [להם] רבא: לאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי [האם לא אמרתי לכם אל תתלו בו בקבוקים ריקים] כלומר, דברים בטלים ברב נחמן? מה שאתם אומרים אינו נכון, אלא הכי [כך] אמר רב נחמן: ספק טומאה ברשות הרבים התיר להן.