״בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ״, אִי אִיכָּא גּוֹי כּוּלּוֹ – אִין, אִי לָא – לָא.

"במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כלו" (מלאכי ג, ט), ומכאן נלמד: אי איכא [אם יש] גזירה ("מארה") שקיבלו עליהם גוי (העם) כולו — אין [כן], אי [אם] לא — לא, אין הגזירה חלה.

גּוּפָא, אָמַר בָּאלֵי אָמַר אֲבִימִי נוֹתָאָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: פִּיתָּן וְשַׁמְנָן, יֵינָן וּבְנוֹתֵיהֶן – כּוּלָּן מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר דָּבָר הֵן. בְּנוֹתֵיהֶן מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גָּזְרוּ עַל בְּנוֹתֵיהֶן נִידּוֹת מֵעֲרִיסוֹתָן.

גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו קודם, אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה [משמו] של רב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן של גוים, כולן משמונה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל הן. ושואלים: בנותיהן מאי [מה] היא גזירה זו? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן שתיחשבנה נידות מעריסותן, כלומר מקטנותן, עוד קודם שהן מגיעות לזמן נידה.

וּגְנֵיבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: כּוּלָּן מִשּׁוּם עֲבוֹדָה זָרָה גָּזְרוּ בָּהֶן; דְּכִי אֲתָא רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: גָּזְרוּ עַל פִּיתָּן מִשּׁוּם שַׁמְנָן; מַאי אוּלְמֵיהּ דְּשֶׁמֶן מִפַּת?

וגניבא משמיה [משמו] של רב אמר: כולן וגם בנותיהם, משום עבודה זרה גזרו בהן. ומעירים: והוא כמו דכי אתא [שכאשר בא] רב אחא בר אדא מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן, ותוהים על פרט זה: מאי אולמיה [מה תוקפו], מדוע גדול כוחו של איסור שמן מאשר איסור פת?

אֶלָּא, עַל פִּיתָּן וְשַׁמְנָן מִשּׁוּם יֵינָן, וְעַל יֵינָן מִשּׁוּם בְּנוֹתֵיהֶן, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר, וְעַל דָּבָר אַחֵר מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר.

אלא, כך צריך לומר: גזרו על פיתן ועל שמנן משום יינן, ועל יינן גזרו משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר כלומר, עבודה זרה. ועל דבר אחר נוסף, שלא הזכירו, גזרו משום דבר אחר (טעם אחר), כאשר יבואר להלן.

בְּנוֹתֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״לֹא תִתְחַתֵּן בָּם״! דְּאוֹרַיְיתָא – שִׁבְעָה גּוֹיִם, אֲבָל שְׁאָר אוּמּוֹת לָא, וַאֲתוּ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ דִּשְׁאָר אוּמּוֹת.

ומבררים את הענין: איסור בנותיהן, הלוא דאורייתא [מן התורה] היא, דכתיב [שנאמר]: "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (דברים ז, ג), ואין זו גזירת חכמים! ומשיבים: דאורייתא [מן התורה] אסורות רק בנותיהם של שבעה גוים (שהיו בארץ ישראל בזמן כיבוש יהושע), אבל שאר אומות — לא, ואתו אינהו וגזור [ובאו הם, חכמים, וגזרו] אפילו על בנותיהם של שאר אומות.

וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי דְּאָמַר: ״כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי״ – לְרַבּוֹת כָּל הַמְּסִירוֹת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא דְּאוֹרַיְיתָא אִישׁוּת דֶּרֶךְ חֲתָנוּת, וַאֲתוּ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִילּוּ דֶּרֶךְ זְנוּת.

ושואלים: ולר' שמעון בן יוחי שאמר: הטעם שנכתב בתורה באיסור זה, "כי יסיר את בנך מאחרי" (דברים ז, ד), הריהו בא לרבות (להוסיף) בכלל האיסור את כל המסירות, ונכללים בכך גם בנות כל הגוים שהם עובדי עבודה זרה, לפי זה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אין זו גזירת חכמים! אלא כך צריך לפרש: דאורייתא [מן התורה] מה שאסור הוא אישות כלומר, נישואין בדרך חתנות כמו שנאמר "לא תתחתן בם", ואתו אינהו גזור [ובאו הם, תלמידי שמאי והלל, וגזרו] אפילו על ביאה בדרך זנות.

זְנוּת נַמִי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל שֵׁם גָּזְרוּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף״!

ושואלים: ביאה בדרך זנות נמי [גם כן] כבר בבית דינו של שם גזרו על כך שהיא אסורה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" (בראשית לח, כד), משמע שהיתה בידיהם הלכה בענין זה, שישראלית שזנתה עם הגוי דינה מיתה!

אֶלָּא, דְּאוֹרַיְיתָא גּוֹי הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל, דְּמַשְׁכָה בַּתְרֵיהּ, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה – לָא, וַאֲתוּ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה.

אלא, כך צריך לומר: דאורייתא [מן התורה] אסור הדבר בגוי הבא על בת ישראל, משום דמשכה בתריה [שנמשכת אחריו] והולכת לעבוד עבודה זרה, אבל ישראל הבא על הגויה — לא, ואתו אינהו גזור [ובאו הם, וגזרו] אפילו על ישראל הבא על הגויה שיהא אסור.

יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה – הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הִיא, דְּאָמַר מָר: הַבּוֹעֵל אֲרָמִית – קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ!

ומקשים: איסור זה של ישראל הבא על הגויה — הלכה למשה מסיני היא, שאמר מר [החכם]: הבועל ארמית כלומר, גויה — קנאין פוגעין בו והורגים אותו, כדרך שעשה פינחס לזמרי בן סלוא (במדבר כה, ו—ח)!

אֲמַר לֵיהּ: דְּאוֹרַיְיתָא בְּפַרְהֶסְיָא וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, וַאֲתוּ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִילּוּ בְּצִינְעָא. בְּצִינְעָא נַמִי בֵּית דִּינוֹ שֶׁל חַשְׁמוֹנַאי גָּזְרוּ,

אמר ליה [לו], כך צריך לומר: האיסור דאורייתא [מן התורה] הוא דווקא כשבועל גויה בפרהסיא (בפני רבים) וכמעשה שהיה בזמרי, ואתו אינהו גזור [ובאו הם, חכמים, וגזרו] אפילו על ביאה בצינעא. ושואלים: בצינעא נמי [גם כן], בית דינו של חשמונאי הם שגזרו,

[דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: בֵּית דִּין שֶׁל חַשְׁמוֹנַאי גָּזְרוּ,] יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה – חַיָּיב מִשּׁוּם נשג״א,

[דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: בית דין של חשמונאי גזרו], שישראל הבא על הגויה — חייב משום נשג"א שמדברי סופרים מחשיבים אותו כאילו בא על נידה, שפחה, גויה, אשת איש (ובראשי תיבות: נשג"א),

כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר: מִשּׁוּם נשׁג״ז!

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר זאת בשינוי: משום נשג"ז (נידה, שפחה, גויה, זונה)!

כִּי גָּזְרוּ בֵּית דִּינוֹ שֶׁל חַשְׁמוֹנַאי בִּיאָה, אֲבָל יִיחוּד – לָא, וַאֲתוּ אִינְהוּ גְּזוּר אֲפִילּוּ יִיחוּד. יִיחוּד נַמִי, בֵּית דִּינוֹ שֶׁל דָּוִד גָּזְרוּ,

ומתרצים: כי [כאשר] גזרו בית דינו של חשמונאי היתה זו גזירה רק על ביאה על גויה, אבל ייחוד עימה לא אסרו, ואתו אינהו [ובאו הם, תלמידי שמאי והלל] גזור [גזרו] אפילו ייחוד. ומקשים: ייחוד נמי [גם כן] בית דינו של דוד גזרו, ש

דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ עַל יִיחוּד! אָמְרִי: הָתָם יִיחוּד דְּבַת יִשְׂרָאֵל, אֲבָל יִיחוּד דְּגוֹיָה – לָא, וַאֲתוּ אִינְהוּ גָּזְרוּ אֲפִילּוּ אַיִּיחוּד דְּגוֹיָה.

אמר רב יהודה: באותה שעה, לאחר מעשה אמנון ותמר, גזרו על ייחוד! אמרי [אומרים]: אין הדברים כך, התם [שם] בית דינו של דוד גזרו על איסור של ייחוד עם בת ישראל כלשהי, אפילו פנויה, אבל ייחוד עם גויה — לא, ואתו אינהו [ובאו הם] גזרו אפילו על ייחוד של גויה.

יִיחוּד דְּבַת יִשְׂרָאֵל דְּאוֹרַיְיתָא הִיא! דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: רֶמֶז לְיִיחוּד מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ״, וְכִי בֶּן אֵם מֵסִית, בֶּן אָב אֵינוֹ מֵסִית?

ומקשים: ייחוד עם בת ישראל דאורייתא [מן התורה] היא! שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך" דברים יג, ב), ומדוע נאמר בהגדרת "אחיך" שהוא "בן אמך"? וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית?

אֶלָּא, בֵּן מִתְיַיחֵד עִם אִמּוֹ, וְאֵין אַחֵר מִתְיַיחֵד עִם כָּל עֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה!

אלא יש בכך רמז: בן מתייחד עם אמו, ולכן יש חשש שאחיו מן האם יסיתהו בסתר, כיון ששניהם מצויים אצל אימם, אבל אין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה!

יִיחוּד דְּאוֹרַיְיתָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, וַאֲתָא דָּוִד וְגָזַר אֲפִילּוּ אַיִּיחוּד דִּפְנוּיָה, וַאֲתוּ תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל גְּזוּר אֲפִילּוּ אַיִּיחוּד דְּגוֹיָה.

ומשיבים: ייחוד האסור דאורייתא [מן התורה] הוא דווקא ייחוד עם אשת איש, ואתא [ובא] דוד וגזר אפילו על ייחוד של פנויה, ואתו [ובאו] תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור [גזרו] אפילו על ייחוד של גויה.

מַאי ״עַל דָּבָר אַחֵר מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גָּזְרוּ עַל תִּינוֹק גּוֹי שֶׁיְּטַמֵּא בְּזִיבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא תִּינוֹק יִשְׂרָאֵל רָגִיל אֶצְלוֹ בְּמִשְׁכַּב זְכוּר;

ומבררים: מאי [מה] פירוש הדברים שנאמרו לעיל בשם ר' יצחק, שגזרו על דבר אחר משום דבר אחר? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק גוי שיטמא בזיבה, כלומר שייחשב כאילו הוא טמא בזיבה, ומדוע? כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל (מצוי) אצלו ויביאו לחטוא במשכב זכור.

דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: צַעַר גָּדוֹל הָיָה לִי אֵצֶל רַבִּי אַסִי, וְרַבִּי אַסִי אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן, וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל רַבִּי יַנַּאי, וְרַבִּי יַנַּאי אֵצֶל רַבִּי נָתָן בֶּן עַמְרָם, וְרַבִּי נָתָן בֶּן עַמְרָם אֵצֶל רַבִּי: תִּינוֹק גּוֹי מֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְּזִיבָה? וְאָמַר לִי: בֶּן יוֹמוֹ, וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא, אָמַר לִי: בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד,

שאמר ר' זירא: צער גדול היה לי אצל ר' אסי בשאלה ששאלתי אותו ולא נעניתי, ור' אסי שאל דבר זה אצל ר' יוחנן, ור' יוחנן אצל ר' ינאי, ור' ינאי אצל ר' נתן בן עמרם, ור' נתן בן עמרם אצל רבי, והשאלה היתה: תינוק גוי מאימתי מטמא בזיבה? ואמר לי: בן יומו, וכשבאתי אצל ר' חייא, אמר לי: על בן תשע שנים ויום אחד גזרו חכמים שיטמא כאילו היה זב, מפני שהוא אז ראוי לביאה,

וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי דְּבָרַי לִפְנֵי רַבִּי, אָמַר לִי: הַנַּח דְּבָרַי וֶאֱחוֹז דִּבְרֵי רַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר: תִּינוֹק גּוֹי אֵימָתַי מְטַמֵּא בְּזִיבָה – בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד,

וכשבאתי והרציתי (סיפרתי) דברי דברים אלו של ר' חייא לפני רבי, אמר לי: הנח דברי ואחוז דברי ר' חייא, שאמר: תינוק גוי אימתי מטמא בזיבה — בן תשע שנים ויום אחד,