כָּאן קוֹדֶם חֲזָרָה, כָּאן לְאַחַר חֲזָרָה, וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

כאן במשנה בחולין, מדובר קודם חזרה לפני שחזר בו ר' יהושע מדבריו (שאמר לר' ישמעאל במשנתנו) וסבר שבקיבה עצמה יש איסור נבלה, כאן מה שאמר שמואל אצלנו, ממנו עולה כי קיבה עצמה מותרת — הוא לאחר חזרה, שאף ר' יהושע חזר בו מדבריו, ואינו סבור שהקיבה אסורה. ואותה משנה שנאסרה בה קיבה לא זזה ממקומה השאירוה כמו שנשנתה מתחילה. ומביאים טעמים נוספים לאיסור גבינה של גוים.

רַב מַלְכִּיָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲלִיקִין פָּנֶיהָ בְּשׁוּמַּן חֲזִיר. רַב חִסְדָּא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּחוֹמֶץ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בִּשְׂרַף הָעָרְלָה.

רב מלכיא משמיה [משמו] של רב אדא בר אהבה אמר: הטעם הוא מפני שהם מחליקין את פניה של הגבינה בשומן חזיר. רב חסדא אמר: מפני שמעמידין (מגבנים) אותה בחומץ שנוצר מיין שלהם, והוא אסור בהנאה. רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה שאסור בהנאה.

כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמַּעֲמִיד בִּשְׂרַף הָעָרְלָה – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֵּירֵי?

ושואלים: כמאן [כדעת מי] אמר זאת? כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: המעמיד גבינה בשרף הערלה — אסור, מפני שהוא פירי [פרי] שכל היוצא מאילן שהוא ערלה אסור משום פירותיו.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ; עַד כָּאן לָא פָּלֵיג רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – אֶלָּא בְּקַטְפָא דִּגְוָזָא, אֲבָל בְּקַטְפָא דְּפֵירָא מוֹדֵי.

ודוחים: אין צורך לומר כך, אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת ר' יהושע החולק על ר' אליעזר; עד כאן לא פליג [חלק] ר' יהושע עליה [עליו] על ר' אליעזר אלא בקטפא דגוזא [בשרף שיוצא מן הענף], אבל בקטפא דפירא מודי [בשרף שיוצא מן הפרי עצמו מודה].

וְהַיְינוּ דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי בְּפֵירוּשׁ, שֶׁהַמַּעֲמִיד בִּשְׂרַף הֶעָלִין וּבִשְׂרַף הָעִיקָּרִין – מוּתָּר, בִּשְׂרַף הַפַּגִּין – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֵּירֵי.

והיינו דתנן [וזהו ששנינו במשנה], אמר ר' יהושע: שמעתי בפירוש, שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין (השורשים) של עץ ערלה — מותר, אבל בשרף הפגין (תאנים שלא בשלו) — אסור, מפני שהוא פירי [פרי].

בֵּין לְרַב חִסְדָּא, בֵּין לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, תִּתַּסַּר בַּהֲנָאָה! קַשְׁיָא.

ושואלים: בין לטעם שנתן רב חסדא, בין לטעם שנתן רב נחמן בר יצחק, תתסר [תיאסר] הגבינה אף בהנאה, שהרי גם חומץ של גוים וגם ערלה אסורים בהנאה! ומשיבים: אכן, קשיא [קשה].

דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים״, לְמָה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלָיְיטִין, מְגוּלָּה – רֵיחָהּ נוֹדֵף, מְכוּסָּה – אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף;

כיוון שהזכרנו דברים מתוך שיר השירים, מביאים דברים על ההמשך. דרש רב נחמן בריה [בנו] של רב חסדא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך" (שיר השירים א, ב), למה תלמיד חכם דומה? לצלוחית (מיכל) של פלייטין (שמן בושם), כשהיא מגולה ריחה נודף, אם היא מכוסה אין ריחה נודף, וכך תלמיד חכם המלמד לרבים מתפרסם ומתגלה שמו וטבעו.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּכוּסִּין מִמֶּנּוּ מִתְגַּלִּין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ״, קְרֵי בֵּיהּ ״עֲלוּמוֹת״; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹהֲבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ״, קְרֵי בֵּיהּ ״עַל מוֹת״; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, אֶחָד הָעוֹלָם הַזֶּה וְאֶחָד הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲלָמוֹת״, קְרֵי בֵּיהּ ״עוֹלָמוֹת״.

ולא עוד, אלא כשהוא מלמד לרבים, דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו, שנאמר: "עלמות אהבוך" (שיר השירים א, ב), קרי ביה [קרא בו] כאילו היה כתוב "עלומות"; ולא עוד, אלא שגם מלאך המות אוהבו, שנאמר: "עלמות אהבוך", קרי ביה [קרא בו] "על מות", כלומר, הממונה על המות; ולא עוד, אלא שנוחל שני עולמות, אחד העולם הזה ואחד העולם הבא, שנאמר: "עלמות", קרי ביה [קרא בו] "עולמות".

מתני׳ וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה: חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַפַּת וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ הַשֶּׁמֶן.

במשנה הקודמת שנינו מהם הדברים של גוים שאסורים בהנאה. ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה אלא אסורים רק באכילה: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. אולם מוסיפים כי רבי ובית דינו התירו השמן.

וְהַשְּׁלָקוֹת, וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וְחוֹמֶץ, וְטָרִית טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה כִּלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ, וְהַחִילָק, וְקוֹרֶט שֶׁל חִלְתִּית, וּמֶלַח שַׂלְקוֹנְדִּית – הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְאֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה.

והשלקות דברים מבושלים (אפילו של היתר), וכבשין דברים שכובשים ומחמיצים אותם שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ, וטרית (מין דג) טרופה (קצוצה) שלא ניכרים בה הקשקשים, וציר של דג שאין בה דגה כלבית שוטטת בו שהיא סימן שהיה זה ציר של דג טהור. והחילק שהוא מין דג קטן, שיכולה להיות בו תערובת דגים טמאים. וקורט חתיכת שרף של חלתית שהוא עשב חריף, ומלח שלקונדית — הרי אלו אסורין, אבל אין איסורן איסור הנאה.

גמ׳ חָלָב לְמַאי נֵיחוּשׁ לָהּ? אִי מִשּׁוּם אִיחֲלוּפֵי – טָהוֹר חִיוֵּר, טָמֵא יָרוֹק; וְאִי מִשּׁוּם אִיעֲרוּבֵי – נֵיקוּם, דְּאָמַר מָר: חָלָב טָהוֹר עוֹמֵד, חָלָב טָמֵא אֵינוֹ עוֹמֵד!

ושואלים: חלב למאי ניחוש [למה נחשוש] לה? אי [אם] משום איחלופי [החלפה], שיחליפו חלב טהור בחלב של בהמה טמאה, הרי חלב טהור — חיור [לבן] הוא, טמא — יש לו צבע ירוק! ואי [ואם] משום איערובי [תערובת] של חלב טמא בו, ניקום [נעמיד אותו] כמו שעושים גבינה ונראה, שאמר מר [החכם]: חלב טהור עומד (נעשה גבינה), חלב טמא אינו עומד!

אִי דְּקָא בָּעֵי לִגְבִינָה – הָכִי נַמִי; הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּקָא בָּעֵי לֵיהּ לְכָמְכָא.

ומשיבים: אי דקא בעי [אם הוא צריך] אותו לגבינה הכי נמי [כך הוא גם כן], הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דקא בעי ליה לכמכא [שהוא צריך אותו למאכל] שנותנים בו חלב כמו שהוא.

וְנִשְׁקוֹל מִינֵּיהּ קָלֵי וְנֵיקוֹם! כֵּיוָן דִּבְטָהוֹר נַמִי אִיכָּא נִסְיוֹבֵי דְּלָא קַיְימִי, לֵיכָּא לְמֵיקַם עֲלָהּ דְּמִילְּתָא.

ושואלים: ונשקול מיניה קלי וניקום [ושיקח ממנו מעט ויעמיד] ויראה אם חלב טמא הוא! ומשיבים: כיון שבחלב טהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי [גם כן יש את מי החלב שאינם נעשים גבינה], ליכא למיקם עלה דמילתא [אי אפשר לעמוד על הדבר], שאולי עם אותו חלק שלא נעשה גבינה יש חלב טמא שנתערב.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא דְּקָבָעֵי לָהּ לִגְבִינָה, אִיכָּא דְּקָאֵי בֵּינֵי אַטְפֵי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפילו תימא דקבעי לה [תאמר שהוא רוצה אותה] את החלב לגבינה, עדיין יש לחשוש מחלב טמא, שכן איכא דקאי ביני אטפי [יש נוזל שנמצא בין הנקבים] שבגבינה, ובו מעורב אותו חלב טמא.

״וְהַפַּת״. אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פַּת לֹא הוּתְּרָה בְּבֵית דִּין. מִכְּלָל דְּאִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי?

שנינו במשנה: והפת. אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן: פת לא הותרה בבית דין. ושואלים: מכלל דבריו אתה למד דאיכא מאן דשרי [שיש מי שמתיר] את הפת?

אִין, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: פַּעַם אַחַת יָצָא רַבִּי לַשָּׂדֶה וְהֵבִיא גּוֹי לְפָנָיו פַּת פּוּרְנֵי מַאֲפֵה סְאָה, אָמַר רַבִּי: כַּמָּה נָאָה פַּת זוֹ, מָה רָאוּ חֲכָמִים לְאוֹסְרָהּ; מָה רָאוּ חֲכָמִים? מִשּׁוּם חֲתָנוּת!

ומשיבים: אין [כן], דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי לפניו פת פורני (פת שאופים בתנור גדול) שהיתה מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה. ותוהים: מה ראו חכמים? הלוא מבואר להלן כי הטעם הוא משום חתנות, שלא יאכלו עמהם ויבואו להתחתן בהם!

אֶלָּא, מָה רָאוּ חֲכָמִים לְאוֹסְרָהּ בַּשָּׂדֶה. כִּסְבוּרִין הָעָם: הִתִּיר רַבִּי הַפַּת, וְלֹא הִיא, רַבִּי לֹא הִתִּיר אֶת הַפַּת.

אלא, מה ראו חכמים לאוסרה בשדה, שם אין טעם זה קיים. ועל סמך דברים אלה סבורין העם ששמעו את דברי רבי שהתיר רבי הפת. ולא היא, רבי לא התיר את הפת. עד כאן תיאור אחד של הדברים.

רַב יוֹסֵף וְאִיתֵימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא אָמְרוּ: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד וְרָאָה פַּת דָּחוּק לַתַּלְמִידִים, אָמַר רַבִּי: אֵין כָּאן פַּלְטֵר? כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר: פַּלְטֵר גּוֹי, וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל.

רב יוסף ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב שמואל בר יהודה אמר: לא כך היה מעשה, אלא אמרו: פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים, אמר רבי: אין כאן פלטר (אופה) שיכול לספק להם לחם? כסבורין העם לומר: כוונתו היתה פלטר גוי, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל

אֲמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר פַּלְטֵר גּוֹי – לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלֵיכָּא פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּמָקוֹם דְּאִיכָּא פַּלְטֵר יִשְׂרָאֵל לָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר פַּלְטֵר גּוֹי – הָנֵי מִילֵּי בַּשָּׂדֶה, אֲבָל בָּעִיר לָא, מִשּׁוּם חֲתָנוּת.

אמר ר' חלבו: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהכוונה היא שהתיר בפלטר גוי — לא אמרן [אמרנו] אלא במקום דליכא [שאין] בו פלטר ישראל, אבל במקום דאיכא [שיש] פלטר ישראל לא. ור' יוחנן אמר: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהתיר רבי בפלטר גוי — הני מילי [דברים אלה אמורים] בשדה, אבל בעיר לא יאכל מלחמו, מה הטעם? משום האיסור של חשש החתנות.

אַיְבוּ הֲוָה מְנַכֵּית וְאָכֵיל פַּת אַבֵּי מִצְרֵי, אֲמַר לְהוּ רָבָא, וְאִיתֵימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא תִּשְׁתַּעוּ בַּהֲדֵיהּ דְּאַיְבוּ, דְּקָאָכֵיל לַחְמָא דַּאֲרַמָאֵי.

מסופר שאיבו הוה מנכית ואכיל [היה נושך ואוכל] פת של גוי אבי מצרי [במיצרי השדות], אמר להו [להם] רבא לתלמידיו, ואיתימא [ויש אומרים] רב נחמן בר יצחק: לא תשתעו בהדיה דאיבו [אל תדברו איתו עם איבו] דקאכיל לחמא דארמאי [שאוכל לחם של גוים].

״וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן״. שֶׁמֶן – רַב אָמַר: דָּנִיֵּאל גָּזַר עָלָיו, וּשְׁמוּאֵל אָמַר:

שנינו במשנה בין הדברים האסורים: והשמן שלהן. ובמקורו של איסור שמן נחלקו חכמים, רב אמר: דניאל הוא אשר גזר עליו איסור, ושמואל אמר: