אֲבַטָּא דְּטַיָּיעֵי, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרֵי. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָנֵי פּוּרְצָנֵי דְּאַרְמָאֵי, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרֵי. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: הָנֵי גּוּלְפֵי שְׁחִימֵי וְאוּכָּמֵי, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרֵי.

אבטא דטייעי [מין חמת של ערבים] שהם נושאים בהם יין לזמן מרובה, בתר תריסר ירחי שתא שרי [אחרי שנים עשר חדשי שנה מותר]. אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: הני פורצני דארמאי [פסולת יין של גוים], בתר תריסר ירחי שתא שרי [אחרי שנים עשר חדשי שנה מותר]. אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: הני גולפי שחימי ואוכמי [אותם קנקנים חומים ושחורים], בתר תריסר ירחי שתא שרי [אחר שנים עשר חדשי שנה מותר].

״וְהַמּוֹרַיְיס״. תָּנוּ רַבָּנַן: מוֹרַיְיס אוּמָּן – מוּתָּר. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף חִילָק אוּמָּן – מוּתָּר.

שנינו במשנה: והמורייס (מאכל העשוי מציר של דגים), ר' מאיר אוסר בהנאה משום שמערבים בו יין, וחכמים מתירים בהנאה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מורייס של אומן — מותר, משום שבעלי המקצוע אינם מערבים בו יין. ר' יהודה בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' חנינא בן גמליאל: אף חילק (סוג של דגים קטנים) של אומן — מותר, ואין חוששים שמערבים בהם דגים טמאים, מפני שאומנים אינם עושים זאת.

תָּנֵי אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ: מוֹרַיְיס אוּמָּן – מוּתָּר. הוּא תָּנֵי לָהּ וְהוּא אָמַר לֵיהּ: פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – מוּתָּר, שְׁלִישִׁי – אָסוּר, מַאי טַעְמָא? פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי דְּנָפֵישׁ שׁוּמְנַיְיהוּ – לָא צְרִיךְ לְמִירְמֵי בְּהוּ חַמְרָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ רָמוּ בְּהוּ חַמְרָא.

תני [שנה] אבימי בריה [בנו] של ר' אבהו: מורייס אומן — מותר. הוא תני לה [היה שונה אותה, את הברייתא הזו] והוא אמר לה [היה אומר, מפרש אותה]: פעם ראשון ושני שעושים את הציר מן הדגים — מותר, פעם שלישי — אסור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? פעם ראשון ושני דנפיש שומנייהו [שמרובה השומן שבהם] — לא צריך למירמי בהו חמרא [אין צורך להטיל בהם יין], ולכן יש בהם רק ציר של דגים, מכאן ואילך רמו בהו חמרא [מכאן והלאה מטילים בהם יין] כדי לשפר את טעמם.

הַהוּא אַרְבָּא דְּמוֹרַיְיסָא דְּאָתֵי לִנְמֵילָא דְּעַכּוֹ, אוֹתֵיב רַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ נָטוֹרֵי בַּהֲדָהּ; אֲמַר לֵיהּ רָבָא: עַד הָאִידָנָא מַאן נַטְרָהּ? אֲמַר לֵיהּ: עַד הָאִידָנָא לְמַאן נֵיחוּשׁ לָהּ? אִי מִשּׁוּם דִּמְעָרְבִי בֵּיהּ חַמְרָא – קִיסְתָּא דְּמוֹרַיְיס בְּלוּמָא, קִיסְתָּא דְּחַמְרָא בְּאַרְבָּעָה לוּמֵי.

מסופר, ההוא ארבא דמורייסא דאתי לנמילא [אניה אחת של מורייס שהגיעה לנמל] של עכו, אותיב [הושיב, העמיד] ר' אבא שמן העיר עכו נטורי בהדה [שומרים אצלה] כדי שלא יערבו יין במורייס. אמר ליה [לו] רבא: עד האידנא מאן נטרה [עכשיו מי שמר אותה]? אמר ליה [לו]: עד האידנא למאן ניחוש [עכשיו למה נחשוש] לה? אי משום דמערבי ביה חמרא [אם משום שמערבים בה יין], הרי באותו מקום שבו מייצרים את המורייס היין יקר הרבה יותר, עד שקיסתא דמורייס בלומא, קיסתא דחמרא בארבעה לומי [לוג של מורייס בזוז, לוג של יין בארבעה זוזים], ולכן אין לחשוש שיערבבו שם יין, אבל כאן שהמורייס יקר מן היין, שמא מערבים בו יין כדי לזייפו.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: דִּלְמָא אַיְּידֵי דְּצוֹר אֲתוּ דְּשָׁוֵי חַמְרָא! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם עִיקּוּלֵי וּפְשׁוּרֵי אִיכָּא.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: דלמא איידי דצור אתו דשוי חמרא [שמא דרך צור באו, ששם היין זול]! אמר ליה [לו]: התם עיקולי ופשורי איכא [שם עיקולים והפשרת שלג יש בדרך], ולכן אינם מגיעים דרך שם.

״וּגְבִינַת בֵּית אוּנְיָיקִי״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינַת אוּנְיָיקִי? מִפְּנֵי שֶׁרוֹב עֲגָלִים שֶׁל אוֹתָהּ עִיר נִשְׁחָטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה. מַאי אִירְיָא רוֹב עֲגָלִים? אֲפִילּוּ מִיעוּט נַמִי, דְּהָא רַבִּי מֵאִיר חָיֵישׁ לְמִיעוּטָא!

שנינו במשנה: וגבינת בית אונייקי ר' מאיר אסר בהנאה, וחכמים מתירים בהנאה. אמר ר' שמעון בן לקיש: מפני מה אסרו גבינת אונייקי לדעת ר' מאיר? מפני שרוב עגלים של אותה עיר, שבמיצי קיבתם עושים גבינה זו, נשחטין לעבודה זרה. ושואלים: מאי איריא [מה שייך] מדוע דווקא רוב עגלים? אפילו היה מיעוט של אותם עגלים נשחט לעבודה זרה נמי [גם כן] היה אוסר, דהא [שהרי] ר' מאיר חייש למיעוטא [חושש גם למיעוט]!

אִי אָמְרַתְּ רוֹב – אִיכָּא מִיעוּט,

ומשיבים: אי אמרת [אם אומר אתה] שרוב העגלים נשחטים לעבודה זרה, הרי למרות ששאר הבהמות שעושים גבינה בקיבתן אינן נשחטות לעבודה זרה, איכא [יש] לחשוש למיעוט של איסור,

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִיעוּט, כֵּיוָן דְּאִיכָּא רוֹב עֲגָלִים דְּאֵין נִשְׁחָטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיכָּא נַמִי שְׁאָר בְּהֵמוֹת דְּאֵין נִשְׁחָטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה – הֲוָה לֵיהּ מִיעוּטָא דְּמִיעוּטָא, וּמִיעוּטָא דְּמִיעוּטָא לָא חָיֵישׁ רַבִּי מֵאִיר.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שרק מיעוט העגלים נשחטים לשם כך, הרי כיון דאיכא [שיש] רוב עגלים שאין נשחטין לעבודה זרה, ואיכא נמי [ויש גם כן] שאר בהמות שאין נשחטין כלל לעבודה זרה — הוה ליה מיעוטא דמיעוטא [הרי זה מיעוט שבמיעוט], ומיעוטא דמיעוטא לא חייש [ולמיעוט שבמיעוט לא חשש] אפילו ר' מאיר.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אֶלְיָקִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כִּי נִשְׁחָטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה מַאי הָוֵי? וְהָא אַתְּ הוּא דְּשָׁרֵי!

אמר ליה [לו] ר' שמעון בן אליקים לר' שמעון בן לקיש: כי [גם כאשר] נשחטין העגלים לעבודה זרה מאי הוי [מה בכך]? והא את הוא דשרי [והרי אתה הוא שמתיר] במקרה כזה!

דְּאִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה לִזְרוֹק דָּמָהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, לְהַקְטִיר חֲלָבָהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, קָסָבַר מְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְיָלְפִינַן חוּץ מִפְּנִים;

דאתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: השוחט את הבהמה על מנת לזרוק דמה לעבודה זרה, או להקטיר חלבה לעבודה זרה, ר' יוחנן אמר: אסורה היא כבר מעכשיו, ומסבירים: קסבר [סבור הוא] לענין עבודות הקרבן במקדש: מחשבין מעבודה לעבודה, כגון, שאם בזמן עבודת השחיטה חשב מחשבת פסול בעבודת הזריקה, שכוונתו לזרוק את הדם לאחר זמנו — פיגול הוא, וילפינן [ואנו למדים] חוץ מפנים כלומר, דינים של שחיטת חוץ (כגון לעבודה זרה) משחיטת פנים שבמקדש, שבה יש פיגול בכגון זה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת!

ור' שמעון בן לקיש אמר: מותרת!

אֲמַר לֵיהּ: תִּרְמִינָךְ שַׁעְתָּךְ, בְּאוֹמֵר: בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ.

אמר ליה [לו] ר' שמעון בן לקיש: תרמינך שעתך [יתרומם מזלך], אבל שאלתך זו אינה שאלה, מפני שכאן מדובר באומר: בגמר זביחה (שחיטה) הוא עובדה את העבודה זרה. ולכן כאשר הוא שוחט אותה מיד נאסרת.

״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל״. אָמַר רַב אַחַדְבוֹי אָמַר רַב: הַמְקַדֵּשׁ בְּפֶרֶשׁ שׁוֹר הַנִּסְקָל – מְקוּדֶּשֶׁת, בְּפֶרֶשׁ עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת; אִיבָּעֵית אֵימָא: סְבָרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא;

שנינו במשנה, אמר ר' יהודה: שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינות גוים וכו'. אמר רב אחדבוי אמר רב: המקדש אשה בפרש שור הנסקל — הרי האשה מקודשת, למרות ששור הנסקל אסור בהנאה, משום שהפרש אינו אסור בהנאה, והוא שווה פרוטה. אבל המקדש בפרש עגלי עבודה זרה — אינה מקודשת, משום שפרש זה אף הוא אסור בהנאה. וטעמו של דין זה, איבעית אימא [אם תרצה אמור] מן הסברא, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] קרא [מן המקרא].

אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: גַּבֵּי עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה נִיחָא לֵיהּ בְּנִפְחֵיהּ, אֲבָל גַּבֵּי שׁוֹר הַנִּסְקָל לָא נִיחָא לֵיהּ בְּנִפְחֵיהּ.

ומפרטים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], גבי [אצל] עגלי עבודה זרה ניחא ליה בנפחיה [נוח לו בנפח שלו] שייראו העגלים שמנים יותר, ולכן גם הפרש שבמעיהם מצטרף לאיסור, אבל גבי [אצל] שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחיה [לא נוח לו בנפחו] כלומר, אין זה איכפת לו, ולכן הפרש אינו נחשב ואינו נאסר עם השור.

אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, כְּתִיב הָכָא: ״לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ – בְּשָׂרוֹ אָסוּר, הָא פִּרְשׁוֹ מוּתֶּרֶת.

איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מן המקרא], כתיב הכא [נאמר כאן] בעבודה זרה: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח) שאפילו הנאה כלשהי מהם אסורה, וכתיב התם [ונאמר שם] לגבי שור הנסקל: "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו" (שמות כא, כח), ונלמד מכאן: בשרו אסור, הא [הרי] פרשו מותרת.

אֲמַר רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי; מִדְּקָאָמַר לֵיהּ: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין בְּקֵיבַת נְבֵילָה, וְקָא מַהֲדַר לֵיהּ: וַהֲלֹא קֵיבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּיבַת נְבֵילָה

אמר רבא: תרוייהו תננהי [את שניהם שנינו], שאפשר למצוא ראיה לשתי הלכות אלה במשנה, מדקאמר ליה [ממה שאמר לו] ר' יהושע: שהנאה אסורה מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה, וקא מהדר ליה [והשיב לו] ר' ישמעאל: והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה,