לְכַתְּחִלָּה אוֹ דִּיעֲבַד? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב זְבִיד בַּר אוֹשַׁעֲיָא: הַלּוֹקֵחַ קַנְקַנִּים מִן הַגּוֹיִם, חֲדָשִׁים – נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן, יְשָׁנִים – נוֹתֵן לְתוֹכָן צִיר וּמוֹרַיְיס לְכַתְּחִלָּה.

האם לכתחלה מותר להכניס ציר ומורייס בקנקנים כאלה, או רק בדיעבד אם הכניסו אינו נאסר? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון, ממה דתני [ששנה] רב זביד בר אושעיא: הלוקח קנקנים מן הגוים, אם היו חדשים — נותן לתוכן יין, ישנים — נותן לתוכן ציר ומורייס לכתחלה, והרי פתרון לשאלתנו.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה מֵרַבִּי אַמִי: הֶחֱזִירָן לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִתְלַבְּנוּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: צִיר שׂוֹרֵף, אוּר לֹא כָּל שֶׁכֵּן? אִתְּמַר נַמִי: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהֶחֱזִירָן לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁנָּשְׁרָה זִיפְתָן מֵהֶן – מוּתָּרִין.

בעא מיניה [שאל אותו] רב יהודה נשיאה [הנשיא] מר' אמי: קנקנים שהיה בהם יין נסך, שהחזירן לכבשן האש ונתלבנו מהו דינם? אמר ליה [לו]: אם ציר שורף את היין הבלוע בכלי, ומשום כך התירה הברייתא להכשיר כלי כשנותן ציר בתוכו, אור (אש) לא כל שכן שהוא שורף את הבלוע בקנקנים? ומותרים הם. אתמר נמי [נאמר גם כן]: שאמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: קנקנים של גוים שהחזירן לכבשן האש, כיון שנשרה זיפתן (ציפוי הזפת שלהן) מהן, מתוך חום האש — מותרין.

אֲמַר רַב אַשִׁי: לָא תֵּימָא עַד דְּנָתְרָן, אֶלָּא אֲפִילּוּ רְפַאי מִירְפָּא אַף עַל גַּב דְּלָא נְתַר. קִינְסָא – פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָסַר, וְחַד שָׁרֵי. וְהִלְכְתָא כְּמַאן דְּאָסַר.

אמר רב אשי: לא תימא [אל תאמר] עד דנתרן [שממש נושרת] מעליהם הזפת לגמרי, אלא אפילו כאשר רפאי מירפא [התרופפה] הזפת אף על גב דלא נתר [אף על פי שלא נשרה לגמרי] מותרים. במקרה של קינסא [קיסמים] אם לא הכניס את הקנקן לכבשן, אלא שם בתוכו קיסמים בוערים עד שנשרה זפתו — פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אסר, וחד שרי [ואחד התיר], והלכתא כמאן [והלכה כמי] שאסר. ובעקבות הברייתא שהתירה ליתן ציר או מורייס, לתוך כלי שהיה בו יין נסך.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מַהוּ לִיתֵּן לְתוֹכוֹ שֵׁכָר? רַב נַחְמָן וְרַב יְהוּדָה אָסְרִי, וְרָבָא שָׁרֵי. רָבִינָא שְׁרָא לֵיהּ לְרַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב יִצְחָק לְמִירְמָא בֵּיהּ שִׁכְרָא, אֲזַל רְמָא בֵּיהּ חַמְרָא; וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא חָשׁ לָהּ לְמִילְּתָא, אֲמַר: אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו ליתן לתוכו שכר? רב נחמן ורב יהודה אסרי [היו אוסרים], ורבא שרי [התיר]. מסופר שרבינא שרא ליה [התיר לו] לרב חייא בריה [בנו] של רב יצחק למירמא ביה שכרא [להטיל בו שכר], אזל רמא ביה חמרא [הלך והטיל בו יין], אפילו הכי [כך] לא חש לה למילתא [חשש רבינא לדבר] לגזור בו איסור, אמר: אקראי בעלמא [מקרה בלבד] הוא, ואין זה דבר של קבע שיש לגזור בגללו.

רַב יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא הֲוָה לֵיהּ הָנְהוּ מָאנֵי דְּפָקוֹסְנָא, מַלֵּינְהוּ מַיָּא אַנְּחִינְהוּ בְּשִׁימְשָׁא, פְּקַעוּ; אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: אֲסַרְתִּינְהוּ עֲלָךְ אִיסּוּרָא דִּלְעוֹלָם, אֵימוּר דַּאֲמוּר רַבָּנַן – מְמַלִּינְהוּ מַיָּא, אַנּוּחֵי בְּשִׁימְשָׁא מִי אֲמוּר?

ודנים בהכשרם של סוגי כלים שונים. מסופר, רב יצחק בר ביסנא הוה ליה הנהו מאני דפקוסנא [היו לו כלים של גללי בקר] שהיה בהם יין נסך, מלינהו מיא אנחינהו בשימשא [מילא אותם מים והניח אותם בשמש] כדי שייפלט מהם האיסור, פקעו (התבקעו) הכלים הללו בחום השמש. אמר ליה [לו] ר' אבא בבדיחות: אסרתינהו עלך איסורא דלעולם [אסרת אותם עליך איסור עולם], כלומר, אין כבר תקנה לכלים הללו בכל דרך, והסביר: אימור דאמור רבנן ממלינהו מיא [אמור שאמרו חכמים שצריך למלא אותם מים], אנוחי בשימשא מי אמור [להניח אותם בשמש האם אמרו]?

אָמַר רַבִּי יוּסְנָא אָמַר רַבִּי אַמִי: כְּלִי נֶתֶר אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. מַאי כְּלִי נֶתֶר? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: כְּלִי מַחְפּוֹרֶת שֶׁל צָרִיף.

אמר ר' יוסנא אמר ר' אמי: כלי נתר אין לו טהרה (תקנה) עולמית (לעולם) אם היה בו יין נסך. ושואלים: מאי [מהו] כלי נתר? אמר ר' יוסי בר אבין: כלי הנעשה ממחפורת (חפירה) של צריף מין מלח (אלום) שעושים ממנו כלים.

דְּבֵי פַּרְזָק רוֹפִילָא אֲנַס הָנֵי כּוּבֵי מִפּוּמְבְּדִיתָא, רְמָא בְּהוּ חַמְרָא, אַהַדְרִינְהוּ נִיהֲלַיְיהוּ; אֲתוּ שַׁיְילוּהוּ לְרַב יְהוּדָה, אֲמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם הוּא, מְשַׁכְשְׁכָן בְּמַיִם וְהֵן מוּתָּרִין.

מסופר, אדם אחד דבי פרזק רופילא [של בית המושל] אנס הני כובי [לקח בכפייה אותם כלים של חרס] מפומבדיתא, רמא בהו חמרא, אהדרינהו ניהלייהו [הטיל בהם יין, והחזירם בסוף להם, לבעליהם], אתו שיילוהו [הלכו ושאלו] את רב יהודה מה דינם של כלים אלה, אמר: דבר שאין מכניסו לקיום הוא, שאין כלים אלה עשויים להשהות בהם יין לזמן מרובה, ובדברים כאלה ששימושם ארעי משכשכן (שוטף אותם) במים והן מותרין מיד.

אֲמַר רַב עֲוִירָא: הָנֵי חַצְבֵי שְׁחִימֵי דְּאַרְמָאֵי, כֵּיוָן דְּלָא בָּלְעִי טוּבָא – מְשַׁכְשְׁכָן בְּמַיִם וּמוּתָּרִין. אֲמַר רַב פַּפִּי: הָנֵי פַּתְוָותָא דְּבֵי מִיכְסֵי, כֵּיוָן דְּלָא בָּלְעִי טוּבָא – מְשַׁכְשְׁכָן בְּמַיִם וּמוּתָּרִין.

אמר רב עוירא: הני חצבי שחימי דארמאי [אותם כדים שחומים של הגוים], כיון דלא בלעי טובא [שאין הם בולעים הרבה] — משכשכן במים ומותרין. אמר רב פפי: הני פתוותא [אותם כלי חרס] של המקום בי מיכסי, כיון דלא בלעי טובא [שאין הם בולעים הרבה] — משכשכן במים ומותרין.

כָּסֵי – רַב אַסִי אָסַר, וְרַב אַשִׁי שָׁרֵי; אִי שָׁתֵי בְּהוּ גּוֹי פַּעַם רִאשׁוֹן – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, כִּי פְּלִיגִי – בְּפַעַם שֵׁנִי.

כסי [כוסות] של חרס של גוים — רב אסי אסר, ורב אשי שרי [התיר]. ומפרטים: אי שתי בהו [אם שתה בהם] גוי בפעם ראשון מתחילתם — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שאסור, לפי שבתחילה בולע כלי חרס הרבה. כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה כששותה בהם בפעם שני.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, כִּי פְּלִיגִי – בְּפַעַם שְׁלִישִׁי. וְהִלְכְתָא: פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – אָסוּר, שְׁלִישִׁי – מוּתָּר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: אם שתה בהם הגוי פעם ראשון ושני — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שאסור, כי פליגי [כאשר הם נחלקו] — הרי זה בפעם שלישי ת, שאז אפשר לומר שכבר אינו בולע הרבה מן היין. והלכתא [והלכה היא]: שפעם ראשון ושני — אסור, שלישי — מותר.

אֲמַר רַב זְבִיד: הַאי מָאנֵי דְּקוּנְיָא, חִיוָּרָא וְאוּכָּמָא – שָׁרֵי, יְרוּקָא – אָסוּר, מִשּׁוּם דְּמִיצְרִיף; וְאִי אִית בְּהוּ קַרְטוֹפְנֵי – כּוּלְּהוּ אֲסִירִי. דָּרַשׁ מָרֵימָר: קוּנְיָא, בֵּין אוּכָּמָא בֵּין חִיוָּרָא בֵּין יְרוּקָא – שָׁרֵי.

אמר רב זביד: האי מאני דקוניא [אותם כלים של חרס מצופה], חיורא ואוכמא [לבן ושחור] — שרי [מותר], ירוקא [ירוק] — אסור, משום דמיצריף [שהוא מכיל צריף] שהוא בולע. ואי אית בהו קרטופני [ואם יש בהם סדקים] — כולהו אסירי [כולם אסורים]. דרש מרימר: קוניא [חרס מצופה], בין אוכמא [שחורה] בין חיורא [לבנה] בין ירוקא [ירוקה] — שרי [מותרת].

מַאי שְׁנָא מֵחָמֵץ בְּפֶסַח, דְּבָעוּ מִינֵּיהּ מִמָּרֵימָר: הָנֵי מָאנֵי דְּקוּנְיָא, מַהוּ לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּהוּ בְּפִיסְחָא? יְרוּקָא לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, דְּמִצְרְפִי וּבָלְעִי וַאֲסִירִי, כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – חִיוָּרֵי וְאוּכָּמֵי, מַאי?

ושואלים: מאי שנא [במה שונה הדבר] מחמץ בפסח, דבעו מיניה [ששאלו אותו] את מרימר עצמו: הני מאני דקוניא [אותם כלים של חרס מצופה], מהו דינם לאשתמושי בהו בפיסחא [לענין שימוש בהם בפסח]? ירוקא [בירוק] לא תיבעי [תישאל] לך כלל השאלה, דמצרפי ובלעי ואסירי [לפי שהם מכילים צריף ובולעים ואסורים], כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — חיורי ואוכמי מאי [בלבנים ושחורים מה הדין]?

כִּי אִית בְּהוּ קַרְטוֹפְנֵי לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, דְּוַדַּאי בָּלְעִי וַאֲסִירִי, כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – דְּשִׁיעֵי, מַאי? אֲמַר

כי אית בהו קרטופני [כאשר יש בהם סדקים] לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שודאי בלעי ואסירי [בולעים הם ואסורים], כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — דשיעי מאי [כאשר הם חלקים מה הדין]? אמר