אֵין עָלָיו קוֹרֶט דָּם – מוּתָּר. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא מְלָחוֹ, אֲבָל מְלָחוֹ – אָסוּר, אֵימָא מִלְחוֹ הֶעֱבִרַתּוּ.

אין עליו קורט דם — מותר, שמן הסתם נעשה בו הנקב לאחר שהופשט העור מעל הבהמה ולא בחייה. אמר רב הונא: לא שנו סימן זה אלא שלא מלחו לפני שבדק אותו, אבל מלחו — אסור, ומדוע? אימא [אמור] יש מקום לחשוש שמלחו העברתו שהמלח העביר את כתם הדם, ואינו ניכר עוד.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגוֹל – אָסוּר, מָשׁוּךְ – מוּתָּר״. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

שנינו במשנה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול — אסור, שוודאי חתכו את הלב בכוונה, אם הוא משוך (מוארך) — מותר. אמר רב יוסף, כך אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: הֲלָכָה – מִכְּלָל דִּפְלִיגִי? אֲמַר לֵיהּ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִינָּהּ? אֲמַר לֵיהּ: גְּמָרָא גְּמוֹר, זְמוֹרְתָא תְּהֵא?

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הלכה — האם מכלל לשון זו אתה למד דפליגי [שחלוקים] עליו חכמים בדבר זה? אמר ליה [לו]: מאי נפקא לך מינה [מה יוצא לך מזה]? כלומר, מה ההבדל למעשה אם חלוקים עליו חכמים אם לאו, שהרי בכל מקרה פסק ההלכה הוא כרבן שמעון! אמר ליה [לו] אביי: גמרא גמור, זמורתא תהא [את המסורת תלמד, וזמר תהיה]? כלומר, וכי אומרים דברים כזמר בלבד, בלי להבין את הטעמים?

״בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה – מוּתָּר״. מַאן תַּנָּא? אֲמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאִי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר – הָאָמַר: סְתַם מַחֲשֶׁבֶת גּוֹי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

שנינו במשנה: בשר הנכנס לעבודה זרה קודם שהוקרב לפניה — מותר. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שלא כשיטת ר' אלעזר, דאי [שאם] כשיטת ר' אלעזר, האמר [הרי אמר]: סתם מחשבת גוי כשהוא שוחט בהמה, הריהי לעבודה זרה, ולכן כבר אז נאסר בשרה. אבל לדעת משנתנו — אין לאסור את בשרה של בהמה ששחטה גוי, קודם שהוקרב ממש לעבודה זרה.

״וְהַיּוֹצֵא – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים״. מַאי טַעְמָא? אִי אֶפְשָׁר דְּלֵיכָּא תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה. מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא הִיא;

עוד שנינו שם: והיוצא מבית עבודה זרה — אסור, מפני שהוא כזבחי מתים. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אי אפשר דליכא [שאין זה] תקרובת עבודה זרה. ומעירים: מני [כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה בן בתירא היא,

דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְתִקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמָּא בְּאֹהֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מַה מֵּת מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל.

דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודה זרה שמטמא באהל כלומר, מטמאה את כל מה שנמצא יחד עמה תחת אותו "אוהל", כגון באותו בית? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), ואנו למדים מכאן: מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודה זרה מטמאה באהל, וכשם שמת אסור בהנאה כך תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה.

״הַהוֹלְכִין לְתַרְפּוּת – אֲסוּרִין לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם״. אָמַר שְׁמוּאֵל: גּוֹי הַהוֹלֵךְ לְתַרְפּוּת – בַּהֲלִיכָה אָסוּר, דְּאָזֵיל וּמוֹדֵי קַמֵּי עֲבוֹדָה זָרָה, בַּחֲזָרָה מוּתָּר, מַאי דַּהֲוָה הֲוָה;

שנינו במשנה: ההולכין לתרפות כלומר, לחגיגה של עבודה זרה — אסורין לשאת ולתת עמהם. אמר שמואל: גוי ההולך לתרפות, בהליכה — אסור לשאת ולתת עימו, וטעם הדבר: דאזיל ומודי קמי [שהולך ומודה לפני] עבודה זרה על שהצליח בעסקיו. בחזרה — מותר, מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] ושוב אין ענייניו בעבודה זרה.

יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לְתַרְפּוּת – בַּהֲלִיכָה מוּתָּר, דִּלְמָא הָדַר בֵּיהּ וְלָא אָזֵיל. בַּחֲזָרָה אָסוּר, כֵּיוָן

ולהיפך, אם ישראל ההולך לתרפות למקום עבודה זרה, בהליכה — מותר, דלמא הדר ביה [שמא יחזור בו] ולא אזיל [ילך לשם], בחזרה — אסור, וטעמו של דבר, כיון