מִכָּאן וְאֵילָךְ – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ; וּנְהַרְדְּעֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ לְבָתַר תְּלָתָא יוֹמֵי חָיְישִׁינַן מִשּׁוּם גִּילּוּי, מַאי טַעְמָא? זִימְנִין מִיקְרֵי שָׁתֵי.

מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. ונהרדעי אמרי [וחכמי נהרדעא היו אומרים]: אפילו לבתר תלתא יומי חיישינן [לאחר שלושה ימים חוששים אנו] משום גילוי, מאי טעמא [מה הטעם]? זימנין מיקרי שתי [פעמים מזדמן שהנחש שותה ממנו בכל זאת].

תָּנוּ רַבָּנַן: יַיִן תּוֹסֵס אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי, וְכַמָּה תְּסִיסָתוֹ? שְׁלֹֹשָׁה יָמִים. הַשַּׁחֲלַיִם אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גִּילּוּי, וּבְנֵי גוֹלָה נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית בְּהוּ חַלָּא, אֲבָל אִית בְּהוּ חַלָּא – מִיגְרֵי בְּהוּ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יין תוסס כלומר, מיץ הענבים קודם שהפך ליין — אין בו משום גילוי, וכמה זמן תסיסתו? שלשה ימים. השחלים מעין גרגירים ששוחקים אותם ועושים מהם משקה או תבשיל — אין בהם משום גילוי, ובני גולה נהגו בהן איסור. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא בזמן דלית בהו חלא [שאין בהם חומץ], אבל אית בהו חלא [אם יש בהם חומץ] — מיגרי בהו [מתגרה בהם] ואינם שותים ממנו.

כּוּתָח הַבַּבְלִי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי, וּבְנֵי גוֹלָה נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר. אֲמַר רַב מְנַשֵּׁי: אִי אִית בֵּיהּ נִקּוּרֵי חָיְישִׁינַן. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵי טִיף טִיף אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. אֲמַר רַב אַשִׁי: וְהוּא דְּעָבֵיד טִיף לַהֲדֵי טִיף טִיף.

כותח הבבלי מאכל חריף שהיו נוהגים לעשותו בבבל אין בו משום גילוי, ובני גולה (בבל) נהגו בו איסור. אמר רב מנשי: אי אית ביה נקורי [אם יש בו נקירות] — חיישינן [חוששים אנו] שמא היה זה ניקור נחש. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: מי טיף טיף [נוזל המטפטף לתוך כלי] אין בו משום גילוי. אמר רב אשי: והוא בזמן דעביד טיף להדי טיף טיף [שנעשה הטפטוף בתדירות, טיפה אחר טיפה] שאז אין הנחש שותה מזה.

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: פִּי תְאֵנָה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּילּוּי. כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא; דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אוֹכֵל אָדָם עֲנָבִים וּתְאֵנִים בַּלַּיְלָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה׳״.

אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: פי תאנה כלומר, כעין פתח קטן שיש בתאנה, אין בו משום גילוי. ושואלים: כמאן [כדעת מי] אמר זאת? כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש שמא יש בהן ניקור של נחש וכיוצא בזה, משום שנאמר: "שמר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו).

אָמַר רַב סָפְרָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּרוֹמָא, שְׁלֹֹשָׁה מִינֵי אֶרֶס הֵן: שֶׁל בָּחוּר שׁוֹקֵעַ, שֶׁל בֵּינוֹנִי מְפַעְפֵּעַ, וְשֶׁל זָקֵן צָף. לְמֵימְרָא, דְּכַמָּה דְּקָשִׁישׁ כָּחוּשׁ חֵילֵיהּ? וְהָתַנְיָא: שְׁלֹֹשָׁה כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין גְּבוּרָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶן, אֵלּוּ הֵן: דָּג, נָחָשׁ, וַחֲזִיר! כֹּחַ אוֹסוּפֵי הוּא דְּקָא מוֹסִיף, זִיהֲרֵיהּ קָלֵישׁ.

אמר רב ספרא משום (בשם) ר' יהושע דרומא [הדרומי]: שלשה מיני ארס הן של נחשים: של בחור כלומר של נחש צעיר, הוא מרוכז ביותר, ולכן הוא שוקע בתוך היין, של בינוני מפעפע כלומר, שוקע מעט, ושל זקן צף למעלה. ושואלים: למימרא [האם לומר] דכמה דקשיש כחוש חיליה [שככל שהנחש זקן יותר כוחו חלש]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: שלשה, כל זמן שמזקינין גבורה מתוספת בהן, אלו הן: דג, נחש, וחזיר! ומשיבים: כח אוסופי הוא דקא מוסיף [הוספה הוא מוסיף], אבל זיהריה קליש [ארסו נעשה קלוש יותר], פחות מרוכז.

שֶׁל בָּחוּר שׁוֹקֵעַ, לְמַאי הִלְכְתָא? דְּתַנְיָא: חָבִית שֶׁנִּתְגַּלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ – לֹא יִשְׁתֶּה מִמֶּנָּה עֲשִׂירִי. מַעֲשֶׂה הָיָה שֶׁשָּׁתוּ מִמֶּנּוּ תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ, וְשָׁתָה עֲשִׂירִי וּמֵת; אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: זֶהוּ שׁוֹקֵעַ.

ועל מה ששנו באותה ברייתא: ארס של בחור נחש צעיר שוקע, מסבירים: למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה] נאמר הדבר? דתניא [ששנויה ברייתא]: חבית שנתגלה, ויש לחשוש ששתה ממנה נחש והטיל בה ארס, אף על פי ששתו ממנה מאותה חבית תשעה אנשים ולא מתו — לא ישתה ממנה עשירי, שמא שקע ארס לתחתית החבית. ואכן, מעשה היה ששתו ממנו תשעה ולא מתו ושתה עשירי ומת. ועל כך אמר ר' ירמיה: זהו היה ארס נחש שוקע.

וְכֵן אֲבַטִּיחַ שֶׁנִּתְגַּלְּתָה, אַף עַל פִּי שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה בְּנֵי אָדָם וְלֹא מֵתוּ – לֹא יֹאכַל מִמֶּנָּה עֲשִׂירִי. מַעֲשֶׂה הָיָה וְאָכְלוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ, וְאָכַל עֲשִׂירִי וּמֵת; אָמַר רַבִּי: זֶהוּ שׁוֹקֵעַ.

וכן אבטיח שנתגלתה, אף על פי שאכלו ממנה תשעה בני אדם ולא מתו — לא יאכל ממנה עשירי. מעשה היה ואכלו ממנה תשעה ולא מתו ואכל עשירי ומת, ואמר רבי: זהו ארס שוקע.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַיִם שֶׁנִּתְגַּלּוּ – הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁפְּכֵם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְלֹא יַרְבִּיץ בָּהֶן אֶת הַבַּיִת, וְלֹא יְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט, וְלֹא יַשְׁקֶה מֵהֶן לֹא בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ, וְלֹא יִרְחַץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו; אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סִירְטָא – אָסוּר, אֵין סִירְטָא – מוּתָּר.

ועוד בענין גילוי, תנו רבנן [שנו חכמים]: מים שנתגלו ויש חשש שנחש שתה מהם — הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, ולא ירביץ בהן את הבית כדי שישקע האבק, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ישקה מהן לא את בהמתו ולא בהמת חבירו, ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים: מקום בגוף שיש סירטא [שריטה, סדק] — אסור, שמא יחדור הארס דרכה, אין סירטא [שריטה] — מותר.

אֲחֵרִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: גַּב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל וְרוּמָנֵי דְּאַפֵּי.

ומקשים: הרי שיטת אחרים היינו [זהו] שיטת תנא קמא [התנא הראשון], שהרי יש סדקים בפניו ידיו ורגליו! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין גב היד וגב הרגל ורומני דאפי [רימוני הפנים] מקום עצמות הלחיים, שאין שם סדק, שלדעת תנא קמא אסור ולדעת אחרים מותר (אם אין שם שריטה).

אָמַר מָר: לֹא יַשְׁקֶה מֵהֶן לֹא בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ. וְהָתַנְיָא: אֲבָל מַשְׁקֵהוּ לִבְהֵמַת עַצְמוֹ! כִּי תַּנְיָא הַהִיא – לְשׁוּנָרָא. אִי הָכִי, דְּחַבְרֵיהּ נַמִי! דְּחַבְרֵיהּ כְּחִישׁ. דִּידֵיהּ נַמִי כְּחִישׁ! הֲדַר בָּרִיא. דְּחַבְרֵיהּ נַמִי הֲדַר בָּרִיא! זִימְנִין דְּבָעֵי לְזַבּוּנָא וּמַפְסִיד לֵיהּ מִינֵּיהּ.

אמר מר [החכם]: לא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אבל משקהו לבהמת עצמו! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] הרי זה ביחס לשונרא [לחתול] שאינו ניזוק מחמת הארס. ומקשים: אי הכי, דחבריה נמי [אם כן, שבחתול מדובר שם, הרי חתול של חבירו גם כן] יוכל להשקות! ומשיבים: דחבריה כחיש [של חבירו הארס גורם לו להכחיש, לרזות]. ושואלים: דידיה נמי כחיש [שלו גם כן מכחיש]! ומשיבים: הדר בריא [הוא חוזר ומבריא]. וחוזרים ושואלים: דחבריה נמי הדר בריא [של חבירו גם כן חוזר ומבריא]! ומשיבים: זימנין דבעי לזבונא [פעמים שהוא רוצה למכור אותו] באותה שעה ונמצא זה מפסיד ליה מיניה [אותו ממנו].

אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, שְׁלֹֹשָׁה יֵינוֹת הֵן: יֵין נֶסֶךְ – אָסוּר בַּהֲנָאָה וּמְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה בְּכַזַּיִת,

אמר רב אסי אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יהודה בן בתירא, שלשה מיני יינות הן לענין איסור: יין נסך שניסכו ממנו ממש לעבודה זרה — אסור בהנאה, ומטמא טומאה חמורה בכזית.