דְּמַשְׁכָא לְהוּ תְּקוּפַת תַּמּוּז עַד חַגָּא, וְהָוֵי לְהוּ צַעֲרָא. וְהָאָמַר רָבָא: מִצְטָעֵר פָּטוּר מִן הַסּוּכָּה! נְהִי דְּפָטוּר, בַּעוֹטֵי מִי מְבַעֲטִי?

דמשכא להו [שנמשכת להם] תקופת תמוז החמה עד חגא [חג הסוכות] והוי להו צערא [ויש להם צער] לשבת בסוכה. ושואלים: והאמר [והרי אמר] רבא: מצטער פטור מן הסוכה, ואם כן, מן הדין אף ישראל אין צריכים לשבת בה! ומשיבים: נהי [אם אמנם] שפטור מן הסוכה ויכול לצאת, בעוטי מי מבעטי [לבעוט האם ישראל בועטים הם]?

מִיָּד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק״ וגו׳. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין שְׂחוֹק לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד.

מיד, הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק (וצוחק) עליהן, שנאמר בהמשך הדברים: "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" (תהלים ב, ד). ועל כך אמר ר' יצחק: אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד.

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּרַבִּי יִצְחָק אַהָא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֶעָתִיד לָבֹא בָּאִין אוּמּוֹת הָעוֹלָם וּמִתְגַּיְּירִין. וּמִי מְקַבְּלִינַן מִינַּיְיהוּ? וְהָתַנְיָא: אֵין מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא קִבְּלוּ גֵּרִים לֹא בִּימֵי דָוִד וְלֹא בִּימֵי שְׁלֹמֹה!

איכא דמתני להא [יש ששונים את זה שאמר] ר' יצחק אהא [על דבר זה], דתניא [ששנויה בברייתא], ר' יוסי אומר: לעתיד לבא באין אומות העולם ומתגיירין. ומיד תוהים: ומי מקבלינן מינייהו [האם מקבלים אנו מהם גרים]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, מפני שאז היתה שעת גדולה לישראל, ולא סמכו על הבאים להצטרף לישראל דווקא בשעת גדולתם, שכוונתם לשם שמים!

אֶלָּא שֶׁנַּעֲשׂוּ גֵּרִים גְּרוּרִים, וּמַנִּיחִין תְּפִילִּין בְּרָאשֵׁיהֶן, תְּפִילִּין בִּזְרוֹעוֹתֵיהֶם, צִיצִית בְּבִגְדֵיהֶם, מְזוּזָה בְּפִתְחֵיהֶם.

אלא הכוונה היא שנעשו גרים גרורים, שמעצמם נגררים אחרי ישראל, ומניחין תפילין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ושמים ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם.

כֵּיוָן שֶׁרוֹאִין מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, אוֹמֵר לָהֶן: עַל מָה בָּאתֶם? אוֹמְרִים לוֹ: עַל ה׳ וְעַל מְשִׁיחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק״ וגו׳,

כיון שרואין אותם גרים מלחמת גוג ומגוג, אומר להן כל גר כזה לגוג ומגוג: על מה באתם? אומרים לו: על ה' ועל משיחו אנו באים להילחם, שנאמר: "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק...

וְכָל אֶחָד מְנַתֵּק מִצְוָתוֹ וְהוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ״ וגו׳, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק״ וגו׳; אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂחוֹק אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד.

על ה' ועל משיחו" (תהלים ב, א —ב), וכל אחד ואחד מן הגרים הללו מנתק מצותו והולך, שנאמר: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" (תהלים ב, ג), ואז הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק, שנאמר: "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" (תהלים ב, ד). אמר ר' יצחק: אין לו להקדוש ברוך הוא שחוק אלא אותו היום בלבד.

אִינִי? וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הָוֵי הַיּוֹם, שָׁלֹשׁ הָרִאשׁוֹנוֹת – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שְׁנִיּוֹת – יוֹשֵׁב וְדָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁנִּתְחַיֵּיב עוֹלָם כְּלָיָיה, עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים.

ושואלים: איני [האם כך הוא] שאין להקב"ה שחוק? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי [הריהו] היום, שלש שעות הראשונות — הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה, שלוש שעות שניות — יושב ודן את כל העולם כולו, כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה לפי הדין, עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, והעולם נשאר קיים מתוך הרחמים.

שְׁלִישִׁיּוֹת – יוֹשֵׁב וְזָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִקַּרְנֵי רְאֵמִים עַד בֵּיצֵי כִנִּים, רְבִיעִיּוֹת – יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עִם לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: עִם בְּרִיּוֹתָיו מְשַׂחֵק, וְעַל בְּרִיּוֹתָיו אֵינוֹ מְשַׂחֵק אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד.

שלוש שעות השלישיות — יושב הקב"ה וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים, שלוש שעות הרביעיות — יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר: "לויתן זה יצרת לשחק בו" (תהלים קד, כו), ואם כן יוצא שהקב"ה שוחק בכל יום! אמר רב נחמן בר יצחק: עם בריותיו משחק, משתעשע, כמו שהוא משחק עם לויתן, ועל בריותיו אינו משחק בלעג אלא אותו היום בלבד.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין שְׂחוֹק לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמְנָלַן דְּלֵיכָּא שְׂחוֹק? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָא ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה״ וגו׳, דִּלְמָא הַהוּא יוֹמָא וְתוּ לָא!

אמר ליה [לו] רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין עוד שחוק להקדוש ברוך הוא. ושואלים: ומנלן דליכא [ומנין לנו שאין] שחוק? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר]: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה" וגו' (ישעיהו כב, יב), דלמא ההוא יומא ותו לא [שמא אותו יום קרא לבכי וכו' ולא עוד]!

אֶלָּא דִּכְתִיב: ״אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי״ – דִּלְמָא שִׁכְחָה הוּא דְּלֵיכָּא, אֲבָל שְׂחוֹק מִיהָא אִיכָּא! אֶלָּא מֵהָא: ״הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק״ וגו׳.

אלא תאמר שהוא ממה דכתיב [שנאמר]: "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" (תהלים קלז, ה—ו), אולם גם מכאן אין הוכחה, דלמא [שמא] שכחה הוא דליכא [שאין לפניו], אבל שחוק מיהא איכא [על כל פנים יש]! אלא יש ללמוד דבר זה מהא [מזו] שנאמר: "החשיתי מעולם אחריש אתאפק כיולדה אפעה" (ישעיהו מב, יד).

בִּרְבִיעִיּוֹת מַאי עָבֵיד? יוֹשֵׁב וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם״, לְמִי יוֹרֶה דֵּעָה וּלְמִי יָבִין שְׁמוּעָה? לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וּלְעַתִּיקֵי מִשָּׁדַיִם.

ושואלים: אם כן, מכיון שאין הקב"ה משחק עוד, בשלוש שעות הרביעיות מאי עביד [מה הוא עושה]? ומשיבים: יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה, שנאמר: "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים" (ישעיהו כח, ט), וכוונתו: למי הקב"ה יורה דעה ולמי הוא יבין שמועה? לגמולי מחלב ולעתיקי משדים, כלומר: לאותם אלה שזה עתה נגמלו מלינוק.

וּמֵעִיקָּרָא מַאן הֲוָה מִיגְמַר לְהוּ? אִיבָּעֵית אֵימָא: מֵיטַטְרוֹן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא עָבֵיד.

ושואלים: ומעיקרא מאן הוה מיגמר להו [ומתחילה לפני החורבן מי היה מלמד אותם]? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: המלאך מיטטרון; ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא עביד [את זה ואת זה היה עושה הקב"ה], גם משחק עם הלויתן וגם מלמד תינוקות, ועכשיו אינו משחק עוד.

וּבְלֵילְיָא מַאי עָבֵיד? אִיבָּעֵית אֵימָא: מֵעֵין יְמָמָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רוֹכֵב עַל כְּרוּב קַל שֶׁלּוֹ וְשָׁט בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן״, אַל תִּקְרֵי ״שִׁנְאָן״ אֶלָּא ״שֶׁאֵינָן״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: יוֹשֵׁב וְשׁוֹמֵעַ שִׁירָה מִפִּי חַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״.

ושואלים: ובשתים עשרה שעות של ליליא מאי עביד [ובלילה מה הוא עושה]? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מעין [בדומה] למה שעושה ביממא [יום], ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות, שנאמר: "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן" (תהלים סח, יח), אל תקרי "שנאן" אלא "שאינן", שאם לוקחים שתי רבבות ("רבותים", עשרים אלף) ומוציאים מהם שני אלפים ("אלפי" — אלפיים, "שנאן" — שאינן), הרי נשארים שמונה עשר אלף עולמות. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: בלילה יושב הקב"ה ושומע שירה מפי חיות, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" (תהלים מב, ט).

אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה – מַאֲכִילִין לוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״, מַה טַּעַם יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ – מִשּׁוּם דְּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי.

אמר ר' לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה — מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר: "הקטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם" (איוב ל, ד). אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה — הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי". שכך יש להבין את הכתוב: מה טעם "יומם יצוה ה' חסדו" אותו חוט של חסד על האדם? משום ש"ו בלילה שירו עמי", כלומר, התורה שנקראת שירה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַדּוֹמֶה לְלַיְלָה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בָּעוֹלָם הַבָּא הַדּוֹמֶה לְיוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ״ וגו׳.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה הדומה ללילה — הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא הדומה ליום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי".

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, מַאי דִּכְתִיב: ״וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ״; לָמָּה נִמְשְׁלוּ בְּנֵי אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם? לוֹמַר לְךָ: מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם – כֵּיוָן שֶׁעוֹלִין לַיַּבָּשָׁה מִיָּד מֵתִים, אַף בְּנֵי אָדָם – כֵּיוָן שֶׁפּוֹרְשִׁין מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּמִן הַמִּצְו‍ֹת מִיָּד מֵתִים. דָּבָר אַחֵר: מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם – כֵּיוָן שֶׁקָּדְרָה עֲלֵיהֶם חַמָּה מִיָּד מֵתִים, כָּךְ בְּנֵי אָדָם – כֵּיוָן שֶׁקָּדְרָה עֲלֵיהֶם חַמָּה מִיָּד מֵתִים.

ועוד בענין לימוד תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא משל בו" (חבקוק א, יד), למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים — כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם — כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצו‍ת מיד מתים. דבר אחר: מה דגים שבים — כיון שקדרה (התלהטה) עליהם חמה מיד מתים, כך בני אדם — כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים.

אִיבָּעֵית אֵימָא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא לָעוֹלָם הַבָּא; אִיבָּעֵית אֵימָא בָּעוֹלָם הַזֶּה – כִּדְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם – חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם״.

ומעירים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שדבר זה נאמר בפשטות בעולם הזה, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לעולם הבא. ומפרשים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] בעולם הזה — כדברי ר' חנינא, שאמר ר' חנינא: הכל, כל מאורעות הבאים לו לאדם, באים בידי שמים, חוץ מצנים פחים (צינה וחום), שנאמר: "צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב, ה), משמע: אדם יכול להינצל מהם אם ייזהר. ומכאן למדים שחום יתר הוא דבר העשוי להביא לידי סכנת מוות.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא לָעוֹלָם הַבָּא – כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין גֵּיהִנָּם לֶעָתִיד לָבֹא, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתֵּיקָהּ וּמַקְדִּיר, רְשָׁעִים נִידּוֹנִין בָּהּ וְצַדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ; רְשָׁעִים נִידּוֹנִין

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שכל זה נאמר לעולם הבא, כדברי ר' שמעון בן לקיש, שאמר ר' שמעון בן לקיש: אין גיהנם לעתיד לבא, אלא מה קורה? הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה מן הנרתיק שהיא נמצאת בו בזמן הזה, ומקדיר ומחמם בה, רשעים נידונין בה בחום הזה ונשרפים, וצדיקים מתרפאין בה. וראיה לדבר: רשעים נידונין