מתני׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה: הַיַּיִן, וְהַחוֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן, וְחֶרֶס הַדְרִיָּינִי, וְעוֹרוֹת לְבוּבִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגוֹל – אָסוּר, מָשׁוּךְ – מוּתָּר.

אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה: היין, והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין והחמיץ, וחרס הדרייני, ועורות של בהמה לבובין חתוכים כנגד הלב, שהיו מוציאים אותו לשם עבודה זרה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול — אסור שכך עושים לעבודה זרה, בזמן שהקרע משוך (מארך) — מותר.

בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר, וְהַיּוֹצֵא – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הַהוֹלְכִין לְתַרְפּוּת – אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, וְהַבָּאִין – מוּתָּרִין.

בשר הנכנס לבית עבודה זרה — מותר, והיוצא ממנה — אסור, מפני שהוא כזבחי מתים כלומר, כבשר שנזבח לעבודה זרה, אלו דברי ר' עקיבא. ההולכין לתרפות (מקום חגיגת עבודה זרה) — אסור לשאת ולתת עמהן, והבאין משם — מותרין במשא ומתן.

נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶן וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּנוּס בָּהֶן – אֲסוּרִין וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה. הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין שֶׁל גּוֹיִם – אֲסוּרִין וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לַחִין אֲסוּרִין, יְבֵישִׁין מוּתָּרִין.

נודות (שקי עור) הגוים וקנקניהן (כדי חרס), ויין של ישראל כנוס בהן — אסורין, ואיסורן איסור הנאה משום שהיין של הגוים נספג בדפנות הנאדות והקנקנים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה. החרצנים (גרעיני הענבים) והזגין (קליפות הענבים) של גוים הנשארים לאחר דריכת הענבים ליין — אסורין, ואיסורן איסור הנאה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אם היו לחין — אסורין, אם היו יבישין — מותרין.

הַמּוּרַיְיס וּגְבִינַת בֵּית אוּנְיָיקִי שֶׁל גּוֹיִם – אֲסוּרִין וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָאָה.

המורייס (מאכל העשוי מציר של דגים קטנים שנותנים לתוכו יין) וגבינת בית אונייקי ששם היו עושים גבינות מיוחדות של גוים — אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה אלא נאסרו רק באכילה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינוֹת גּוֹיִם? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵיבָה שֶׁל נְבֵילָה.

אמר ר' יהודה: שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו: מפני מה אסרו חכמים גבינות גוים? אמר לו: מפני שמעמידין (מגבנים) אותה בקיבה של נבילה.

אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא קֵיבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּיבַת נְבֵילָה, אָמְרוּ: כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה שׁוֹרְפָהּ חַיָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ, אֲבָל אָמְרוּ: אֵין נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין!

אמר לו: והלא קיבת קרבן עולה חמורה איסורה מקיבת נבילה, שהרי העולה אסורה בהנאה, ובכל זאת אמרו: כהן שדעתו יפה כלומר, שאינו מקפיד במה שהוא אוכל שורפה (גומע אותה) חיה (לא מבושלת), ולא הודו לו חכמים, אבל אמרו: אין נהנין ולא מועלין בה, משמע שלכל הדעות אין בזה איסור הנאה מן התורה (שאם כן היתה בה מעילה), וכל שכן קיבת נבילה!

אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵיבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַּהֲנָאָה?

אמר לו ר' יהושע לר' ישמעאל טעם אחר: מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה שהם אסורים בהנאה, ככל תקרובת לעבודה זרה. אמר לו: אם כן, אם לזה חששו, למה לא אסרוה בהנאה?

הִשִּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר, אָמַר לוֹ: יִשְׁמָעֵאל, הֵיאָךְ אַתָּה קוֹרֵא ״כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן״ אוֹ ״כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךְ״?

לא ענה לו ר' יהושע אלא השיאו (העבירו) לדבר אחר, אמר לו: ישמעאל, היאך אתה קורא, האם אתה קורא "כי טובים דדיך מיין" (שיר השירים א, ב) בלשון זכר, או "כי טובים דדיך" בלשון נקבה?

אָמַר לוֹ: ״כִּי טוֹבִים דֹּדַיִךְ״. אָמַר לוֹ: אֵין הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי חֲבֵירוֹ מְלַמֵּד עָלָיו: ״לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים״.

אמר לו: "כי טובים דדיך". אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חבירו (הפסוק הסמוך לו) מלמד עליו: "לריח שמניך טובים... על כן עלמות אהבוך" (שיר השירים א, ג), משמע שמדבר הכתוב בלשון זכר ולא בלשון נקבה.

גמ׳ יַיִן מְנָלַן? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם״, מַה זֶּבַח אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף יַיִן נַמִי אָסוּר בַּהֲנָאָה.

שואלים: יין מנלן [מנין לנו] שהוא אסור? אמר רבה בר אבוה, אמר קרא [המקרא] לגבי עובדי אלילים: "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (דברים לב, לח), מה זבח של עבודה זרה אסור בהנאה, אף יין הכתוב בפסוק זה נמי [גם כן] אסור בהנאה.

זֶבַח גּוּפֵיהּ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים״, מַה מֵּת אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף זֶבַח נַמִי אָסוּר בַּהֲנָאָה.

ושואלים: זבח גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שאסור? דכתיב [שנאמר]: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח), ויש ללמוד מהשוואה זו: מה מת אסור בהנאה, אף זבח של עבודה זרה נמי [גם כן] אסור בהנאה.

וּמֵת גּוּפֵיהּ מְנָלַן? אָתְיָא ״שָׁם״ ״שָׁם״ מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה, כְּתִיב הָכָא: ״וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל״, מַה לְּהַלָּן אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן נַמִי אָסוּר בַּהֲנָאָה.

ושואלים: ומת גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שאסור בהנאה? ומשיבים: אתיא [בא נלמד הדבר] בגזירה שווה "שם" "שם" מעגלה ערופה, כתיב הכא [נאמר כאן במיתה]: "ותמת שם מרים" (במדבר כ, א), וכתיב התם [ונאמר שם בעגלה ערופה]: "וערפו שם את העגלה בנחל" (דברים כא, ד), מה להלן (בעגלה ערופה) אסור בהנאה, אף כאן (במת) נמי [גם כן] אסור בהנאה.

וְהָתָם מְנָלַן? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כַּפָּרָה כְּתִיב בָּהּ כְּקָדָשִׁים.

ושואלים: והתם מנלן [ושם בעגלה ערופה מנין לנו] שאסורה בהנאה? אמרי דבי [אמרו מבית מדרשו] של ר' ינאי: כפרה כתיב [נאמר] בה כקדשים, והם אסורים בהנאה.

״וְהַחוֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן״. פְּשִׁיטָא, מִשּׁוּם דְּאַחְמִיץ פְּקַע לֵיהּ אִיסּוּרֵיהּ? אֲמַר רַב אַשִׁי, הָא אֲתָא לְאַשְׁמוּעִינַן: חוֹמֶץ שֶׁלָּנוּ בְּיַד גּוֹי אֵין צָרִיךְ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם; אִי מִשּׁוּם אִינְסוּכֵי – לָא מְנַסְּכִי, וְאִי מִשּׁוּם אִיחְלוּפֵי – כֵּיוָן דְּאִיכָּא חוֹתָם, לָא טָרַח וּמְזַיֵּיף.

שנינו במשנה: והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין. ושואלים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו שהוא אסור, וכי משום דאחמיץ [שהחמיץ] היין פקע ליה איסוריה [לו איסורו]? אמר רב אשי: הא אתא לאשמועינן [דבר זה בא להשמיע לנו] שחומץ שלנו שנמצא ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם כדי לוודא שהגוי לא ניסך אותו, ולא החליפו באחר, וטעמו של דבר: אי [אם] משום חשש אינסוכי [ניסוך] — לא מנסכי [אין הם מנסכים חומץ], ואי [ואם] משום חשש איחלופי [החלפה] בחומץ אחר — כיון דאיכא [שיש] חותם אחד, לא טרח [אינו טורח] ומזייף כדי להחליפו.

אָמַר רַבִּי אֶילְעָא, שָׁנִינוּ: יַיִן מְבוּשָּׁל שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן – אָסוּר. פְּשִׁיטָא, מִשּׁוּם דְּאִיבְשִׁיל פְּקַע לֵיהּ אִיסּוּרָא? אֲמַר רַב אַשִׁי, הָא אֲתָא לְאַשְׁמוּעִינַן: יַיִן מְבוּשָּׁל שֶׁלָּנוּ בְּיַד גּוֹיִם אֵין צָרִיךְ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם; אִי מִשּׁוּם אִינְסוּכֵי – לָא מְנַסְּכִי, וְאִי מִשּׁוּם

כיוצא בזה אמר ר' אילעא, שנינו: יין מבושל של גוים שהיה מתחלתו יין — אסור. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, וכי משום דאיבשיל פקע ליה איסורא [שהתבשל פקע לו האיסור]? אמר רב אשי: הא אתא לאשמועינן [דבר זה בא להשמיע לנו] שיין מבושל שלנו ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם, וטעמו: אי [אם] משום אינסוכי [ניסוך] — לא מנסכי [אין מנסכים] אותו, ואי [ואם] משום