בְּפִיקְעָא, אוֹרֵי לֵיהּ רַבִּי אַמִי, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי אַסִי אוֹרֵי לֵיהּ: לֵיתֵי שַׁב בִּינֵּי אַהֲלָא תּוֹלָנָא, וְצָיֵיר לֵיהּ בַּחֲלָלָא דְּבֵי צַוָּארָא, וְלִיכְרִיךְ עִילָּוֵיהּ נִירָא בַּרְקָא, וְטָמֵישׁ לֵיהּ בְּנָטְפָא חִיוָּרָא, וְלִיקְלֵיהּ וּבָדַר לֵיהּ עִילָּוֵיהּ. אַדְּהָכִי וְהָכִי, לֵיתֵי קַשְׁיָתָא דְּאַסְנָא, לֵינַח פִּיקְעָא לַהֲדֵי פִּיקְעָא.

בפיקעא [בטחורים] פצעים שבפי הטבעת, אורי ליה [הורה לו] ר' אמי, ואמרי לה [ויש אומרים] ר' אסי אורי ליה [הורה לו] מה רפואתו: ליתי שב ביני אהלא תולנא [יקח שבעה גרגירים של אהל אדומים כתולעת], וצייר ליה בחללא דבי צוארא [ויצרור אותו בתוך פיסת אריג שנחתכה כאשר פתחו את צוואר הבגד], וליכריך עילויה נירא ברקא [ויכרוך עליו רצועת שיער], וטמיש ליה בנטפא חיורא [ויטבול אותו בנטף לבן], וליקליה ובדר ליה עילויה [וישרפנו ויפזרנו, את האפר עליו, על הטחור]. אדהכי והכי [בינתיים] עד שימצא את התרופות הללו, ליתי קשיתא דאסנא [שיקח גרגירים של פרי הסנה], לינח פיקעא להדי פיקעא [ויניח את הסדק של הגרעינים מול הסדק הפצע שבבשרו].

וְהָנֵי מִילֵּי פִּיקְעָא עִילָּאָה, פִּיקְעָא תַּתָּאָה מַאי? לַיְיתֵי תַּרְבָּא דִּצְפִירְתָּא דְּלָא אִפַּתַּח, וְלִיפְשַׁר וְלִישְׁדֵי בֵּיהּ.

והני מילי פיקעא עילאה [ודבר זה מדובר בסדק עליון] שהוא בפי הטבעת, פיקעא תתאה מאי [סדק, פצע תחתון, שבעומק, מה] יעשה לו? לייתי תרבא דצפירתא דלא אפתח [שיביא חלב של עז צעירה שלא נפתחה, ילדה עדיין], וליפשר ולישדי ביה [ושימיסנו וימשח בו] על אותו מקום.

וְאִי לָא, לַיְיתֵי תְּלָת טַרְפָא קָרָא דְּמִיַּיבְּשִׁי בְּטוּלָּא, וְלִיקְלֵי וְלִיבַדַּר עִילָּוֵיהּ. וְאִי לָא, לַיְיתֵי מַשְׁקְדֵי חֶלְזוֹנֵי. וְאִי לָא, מַיְיתֵי מְשַׁח קִירָא, וְלִינְקוֹט בְּשַׁחֲקֵי דְּכִיתָּנָא בְּקַיְיטָא, וְדַעֲמַר גּוּפְנָא בְּסִיתְוָוא.

ואי [ואם] לא יכול לעשות זאת, לייתי תלת טרפא קרא דמייבשי בטולא [שיביא שלושה עלים של דלעת שנתייבשו בצל], וליקלי וליבדר עילויה [וישרפם ויפזר עליו, על הפצע]. ואי [ואם] לא דבר זה, לייתי משקדי חלזוני [שיקח קונכיות של חלזון]. ואי [ואם] לא, מייתי משח קירא [מביא שמן ושעוה מעורבים יחד], ולינקוט בשחקי דכיתנא בקייטא [ושישים בבלאי בגד פשתן בקיץ], ודעמר גופנא בסיתווא [ובבלאים של צמר גפן בחורף].

רַבִּי אַבָּהוּ חָשׁ בְּאוּדְנֵיהּ, אוֹרֵי לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לֵיהּ בֵּי מִדְרָשָׁא, מַאי אוֹרֵי לֵיהּ? כִּי הָא דַּאֲמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: לָא אִיבְרֵי כּוּלְיְיתָא אֶלָּא לְאוּדְנָא. וַאֲמַר רָבָא, אָמַר לִי מִנְיוּמִי אָסְיָא: כּוּלְּהוּ שַׁקְיָינוּ קָשׁוּ לְאוּדְנָא לְבַר מִמַּיָּא דְּכוּלְיָיתָא, לַיְיתֵי כּוּלְיָיתָא דְּבַרְחָא קַרְחָא, וְלִיקְרְעֵיהּ שְׁתִי וָעֵרֶב וְלֵינַח אַמְּלָלָא דְּנוּרָא, וְהָנְהוּ מַיָּא דְּנָפְקִי מִינֵּיהּ לִישְׁדִינְהוּ בְּאוּדְנַיָּא, לָא קְרִירֵי וְלָא חֲמִימֵי אֶלָּא פְּשׁוּרֵי.

ועוד בענייני רפואה מסופר, ר' אבהו חש באודניה [כאב לו באוזנו], אורי ליה [הורה לו] ר' יוחנן, ואמרי ליה בי מדרשא [ויש אומרים שאמרו לו בבית המדרש], מאי אורי ליה [מה הורה לו] לעשות? כי הא [כמו זו] שאמר אביי, אמרה לי אם (האומנת שלי): לא איברי כולייתא [נבראה הכליה] אלא לאודנא [לאוזן], וממנה רפואתה. ואמר רבא, אמר לי מניומי אסיא [הרופא] : כולהו שקיינו קשו לאודנא [כל המשקים קשים, מזיקים לאוזן] לבר ממיא דכולייתא [חוץ ממי כליות]. כיצד יעשה? לייתי כולייתא דברחא קרחא [שיביא כליה של תיש קרח], וליקרעיה [ושיקרענו] בצורת שתי וערב (לאורך ולרוחב) ולינח אמללא דנורא [ושישים אותו על גחלים לוחשות], והנהו מיא דנפקי מיניה לישדינהו באודניא [ואותם מים, נוזלים, שיוצאים ממנו שישים אותם באוזנו], כשהם לא קרירי [קרים] ולא חמימי [חמים] אלא פשורי [פושרים].

וְאִי לָא, לַיְיתֵי תַּרְבָּא דְּחִיפּוּשְׁתָא גַּמְלָנִיתָא, וְלִיפְשַׁר וְלִישְׁדֵי בֵּיהּ. וְאִי לָא, לְמַלְיֵיהּ לְאוּדְנֵיהּ מִישְׁחָא, וְלִיעֲבַד שַׁב פְּתִילָתָא דְּאַסְפַּסְתָּא, וְלֵיתֵי שׁוּפְתָא דְּתוּמָא, וְלֵיתוּב בַּרְקָא בְּחַד רֵישָׁא וְלִיתְלֵי בְּהוּ נוּרָא, וְאִידָךְ רֵישָׁא מוֹתְבָא בְּאוּדְנָא, וְלֵיתוּב אוּדְנֵיהּ לַהֲדָא נוּרָא, וְיִזְדַּהַר מִזִּיקָא, וְנִישְׁקוֹל חֲדָא וּנְנַח חֲדָא.

ואי [ואם] לא, לייתי תרבא דחיפושתא גמלניתא [שיביא שומן של חיפושית גדולה], וליפשר ולישדי ביה [ושימיסנו ויניח בו] באוזן. ואי [ואם] לא, למלייה לאודניה מישחא [שימלא את אוזנו שמן], וליעבד שב פתילתא דאספסתא [ושיעשה שבע פתילות של אספסת], וליתי שופתא דתומא [ושיקח גבעול של שום], וליתוב ברקא בחד רישא, וליתלי בהו נורא [וישים רצועת שיער בקצהו האחד, ושידליק בהם בפתילות אש], ואידך רישא מותבא באודנא [ואת הקצה השני ישים באוזנו], וליתוב אודניה להדא נורא [ושישים את אוזנו מול האש], ויזדהר מזיקא [וייזהר מרוח] שלא תנשוב באוזנו, ונישקול חדא וננח חדא [ושיטול פתילה אחת ויניח אחת].

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: וְאִי לָא, לַיְיתֵי שַׁב פְּתִילָתָא בִּיקְרָא וְשָׁיֵיף לֵיהּ מִישְׁחָא דְּאַסְפַּסְתָּא, וְנַיְיתֵי חַד רֵישָׁא בְּנוּרָא וְחַד רֵישָׁא בְּאוּדְנֵיהּ, וְנִשְׁקוֹל חֲדָא וּנְנַח חֲדָא, וְיִזְדַּהַר מִזִּיקָא.

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: ואי [ואם] לא, לייתי שב פתילתא ביקרא [שיקח שבע פתילות] ושייף ליה מישחא דאספסתא [וימשחם בשמן אספסת], ונייתי חד רישא בנורא וחד רישא באודניה [ושישים ראש אחד באש וראש אחד באוזנו], ונשקול חדא וננח חדא [ויטול אחת ויניח אחת], ויזדהר מזיקא [וייזהר מרוח].

וְאִי לָא, לַיְיתֵי אוּדְרָא דְּנַדָּא דְּלָא מִשְׁקִיף וּנְנַח בָּהּ, וְלִתְלִיֵיהּ לְאוּדְנֵיהּ לַהֲדֵי נוּרָא, וּמִזְדַּהַר מִזִּיקָא. וְאִי לָא, לַיְיתֵי גּוּבְתָּא דְּקַנְיָא עַתִּיקָא בַּר מְאָה שְׁנִין וְלִימְלְחֵיהּ מִילְחָא גְּלָלְנִיתָא, וְלִקְלֵי וְלִידְבַּק. וְסִימָנָךְ: רְטִיבָא לִיבֶשְׁתָּא וִיבֶשְׁתָּא לִרְטִיבָא.

ואי [ואם] לא, לייתי אודרא דנדא דלא משקיף וננח בה [שיקח מוך צבוע שאינו חבוט ויניח בה, באוזן], ולתלייה לאודניה להדי נורא [ויסמוך את אוזנו אל האש], ומזדהר מזיקא [וייזהר מרוח]. ואי [ואם] לא, לייתי גובתא דקניא עתיקא בר מאה שנין [שיקח שפופרת של קנה ישן בן מאה שנה] כלומר, שנתלש לפני מאה שנה, ולימלחיה מילחא גללניתא [ושימלח אותו במלח גס], ולקלי ולידבק [ושישרפנו וידביק באוזן]. וסימנך בכלל, בענייני רפואת האוזן: רטיבא ליבשתא ויבשתא לרטיבא [דבר רטוב לחולי יבש ודבר יבש לחולי רטוב].

אָמַר רַבָּה בַּר זוּטְרָא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַעֲלִין אָזְנַיִם בְּשַׁבָּת. תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: בַּיָּד אֲבָל לֹא בְּסַם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּסַם אֲבָל לֹא בַּיָּד. מַאי טַעְמָא? מִזְרִיף זָרֵיף.

ושבים לדון בענייני רפואה בשבת. אמר רבה בר זוטרא אמר ר' חנינא: מעלין אזנים בשבת, שפעמים יש פריקה בלסת וצריך לתקן דבר זה אפילו בשבת משום סכנה. תני [שנה] רב שמואל בר יהודה: עושים זאת ביד אבל לא בסם (תרופה). איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך: בסם אבל לא ביד. מאי טעמא [מה הטעם]? ביד יכול הוא מזריף זריף [לפצוע] ויש בזה חילול שבת גמור.

אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוּבִיָּה אָמַר רַב: עַיִן שֶׁמָּרְדָה – מוּתָּר לְכוֹחֲלָהּ בְּשַׁבָּת. סְבוּר מִינֵּיהּ: הָנֵי מִילֵּי הוּא דְּשַׁחֲקִי סַמָּנִין מֵאֶתְמוֹל, אֲבָל מִשְׁחַק בְּשַׁבָּת וְאַתּוּיֵי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים לָא; אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ: לְדִידִי מִיפַּרְשָׁא מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה – אֲפִילּוּ מִישְׁחַק בְּשַׁבָּת וְאַתּוּיֵי דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, מוּתָּר.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה כלומר, שמרגיש שהיא עומדת לצאת ממקומה — מותר לכוחלה לשים בה כחול בשבת, שהוא רפואתה. סבור מיניה [סברו חכמים ממנו מדבריו]: הני מילי הוא דשחקי סמנין [דברים אלה אמורים כאשר שחוקים כבר הסמנים של התרופה] מאתמול, אבל משחק [לשחוק] בשבת או אתויי [להביא] את התרופה בשבת דרך רשות הרבים, שיש באלו איסור מן התורה — לא. אמר ליה [לו] ההוא מרבנן [להם אחד החכמים] ור' יעקב שמיה [שמו], לדידי מיפרשא מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מרב יהודה: אפילו מישחק [לשחוק] בשבת ואתויי [ולהביא] דרך רשות הרבים — מותר, משום שהוא סכנה.

רַב יְהוּדָה שְׁרָא לְמִיכְחַל עֵינָא בְּשַׁבָּת. אֲמַר לְהוּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה: מַאן צָיֵית לִיהוּדָה מַחֵיל שַׁבֵּי! לְסוֹף חָשׁ בְּעֵינֵיהּ, שְׁלַח לֵיהּ: שָׁרֵי אוֹ אֲסִיר? שְׁלַח לֵיהּ: לְכוּלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי, לְדִידָךְ אֲסִיר,

מסופר, רב יהודה שרא למיכחל עינא [התיר לכחול עין] בשבת. אמר להו [להם לחכמים] רב שמואל בר יהודה: מאן ציית ליהודה מחיל שבי [מי שומע ליהודה מחלל השבתות], שסבר שיש בזה חילול שבת לחינם. לסוף חש הוא עצמו בעיניה [בעינו], שלח ליה [לו] לרב יהודה בשאלה: שרי או אסיר [מותר או אסור]? שלח ליה [לו]: לכולי עלמא שרי, לדידך אסיר [לכל העולם מותר, לך אסור], שזלזת במה שהתרתי,

וְכִי מִדִּידִי הוּא? דְּמָר שְׁמוּאֵל הִיא! הַהִיא אַמְּתָא דַּהֲוַאי בֵּי מָר שְׁמוּאֵל דְּקָדְחָא לָהּ עֵינָא בְּשַׁבְּתָא, צְוַוחָא וְלֵיכָּא דְּאַשְׁגַּח בָּהּ, פָּקְעָא עֵינָא. לְמָחָר נְפַק מָר שְׁמוּאֵל וְדָרַשׁ: עַיִן שֶׁמָּרְדָה – מוּתָּר לְכוֹחֲלָהּ בְּשַׁבָּת; מַאי טַעְמָא? דְּשׁוּרַיְינֵי דְּעֵינָא בְּאוּבַנְתָּא דְּלִיבָּא תָּלוּ.

וכי מדידי הוא [משלי היא] הלכה זו? של מר שמואל היא, ומשמו אמרתי. מסופר, ההיא אמתא דהואי בי [שפחה אחת שהיתה בביתו] של מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא [שהיתה לה דלקת בעין בשבת], צווחא [צווחה] כל השבת וליכא דאשגח [ולא היה מי שהשגיח] בה לבסוף פקעא עינא [פקעה עינה]. למחר נפק [למחרת יצא] מר שמואל ודרש ברבים: עין שמרדה — מותר לכוחלה בשבת, מאי טעמא [מה הטעם]? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו [שגידי העין בצינורות הלב הם תלויים] ויש בכך סכנה.

כְּגוֹן מַאי? אֲמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן רִירָא, דִּיצָא, דָּמָא, דִּימְעֲתָא, וְקִידְחָא, וּתְחִלַּת אוּכְלָא; לְאַפּוּקֵי סוֹף אוּכְלָא וּפַצּוּחֵי עֵינָא, דְּלָא.

ושואלים: כגון מאי [מה], כלומר, מהי ההגדרה של עין שמרדה? אמר רב יהודה: כגון שנוטפות עיניו רירא [ריר], דיצא [שיש הרגשת דקירה בעיניו], דמא [דם] שותת מן העין, דימעתא [דמעות יתירות], וקידחא [וחום], וכן תחלת אוכלא [דלקת] בעין. ומוסיפים: נאמר כאן דווקא תחילת הדלקת, לאפוקי [להוציא] סוף אוכלא [הדלקת], אף שעדיין חמה מעט, ופצוחי עינא [ולפקוח את העיניים] כדי לראות טוב יותר — שלא, שדבר זה אינו מחלה ואסור בשבת.

אָמַר רַב יְהוּדָה: זִיבּוּרָא, וּדְחַרְזֵיהּ סִילְוָא, וְסִמְטָא, וּדְכָאֵיב לֵיהּ עֵינָא, וְאָתֵי עִילָּוֵיהּ אִישְׁתָּא – כּוּלְּהוּ בֵּי בְּנֵי סַכַּנְתָּא. חַמָּה לְחַמָּה וְסִילְקָא לְצִינָא, וְחִילּוּפָא סַכַּנְתָּא. חֲמִימֵי לְעַקְרַבָּא וּקְרִירֵי לְזִיבּוּרָא, וְחִילּוּפָא סַכַּנְתָּא. חֲמִימֵי לְסִילְוָא וּקְרִירֵי

אמר רב יהודה: זיבורא [עקיצת דבורה], ודחרזיה סילוא [ומי שנכנס בבשרו קוץ], וסמטא [ובועת מוגלה], ודכאיב ליה עינא [ומי שכואבת לו העין], ואתי עילויה אישתא [ומי שבאה עליו קדחת], כולהו בי בני סכנתא [בכולם בית המרחץ הוא סכנה] וצריך להיזהר מכך. ובכלל לענין תרופות: חמה לחמה שאכילת צנון מועילה לחולי של חום, וסילקא [תרד] מועיל לצינא [להצטננות], וחילופא סכנתא [וחילוף הדברים הוא סכנה]. חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא [דברים חמים מועילים לעקיצת עקרב ודברים קרים לדבורה], וחילופא סכנתא [וחילוף הדברים הוא סכנה]. חמימי לסילוא [מים חמים לקוץ] וקרירי [ומים קרים]