סָבַר: שַׁיּוּלֵי מְשַׁאֵיל לוֹ, כִּי הֵיכִי דִּמְשַׁאֵיל לוֹ מְשַׁאֵיל לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא, וַאֲתָא הַהוּא גַּבְרָא לְאוֹרוּעֵי נַפְשֵׁיהּ.

סבר [סבור] אותו גוי: שיולי משאיל לו [רק שואל הוא אותו]. כי היכי דמשאיל לו, משאיל לאיניש אחרינא [וכמו שהוא שואל אותו, שואל הוא אדם אחר] לעצתו, ואתא ההוא גברא לאורועי נפשיה [ויבוא אותו אדם להרע לעצמו, למעמדו], אם יתברר שנתן לו עצה רעה, ולכן הוא נותן לו עצה הגונה.

אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סָפֵק חַי סָפֵק מֵת – אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן, וַדַּאי מֵת – מִתְרַפְּאִין מֵהֶן.

אמר רבא אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן: אם אדם חולה, והוא ספק חי ספק מת מן החולי — אין מתרפאין מהן מן הגוים, כדין המשנה, שמא בתוך כך יהרגנו הגוי. אבל אם ודאי שהוא מת מאותו חולי אם לא יתרפא — מתרפאין מהן שמא בכל זאת יתרפא ממנו, והרי אין לו מה להפסיד.

מֵת, הָאִיכָּא חַיֵּי שָׁעָה! לְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן.

ותוהים: אם מת, בכל זאת האיכא [הרי יש] חיי שעה שיחיה עד שימות מן המחלה, ויש לחשוש שמא יגרום לו הגוי שימות מיד! ומשיבים: לחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים] כאשר יש אפשרות מסוימת להירפא.

וּמְנָא תֵּימְרָא דִּלְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן? דִּכְתִיב: ״אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם״, וְהָאִיכָּא חַיֵּי שָׁעָה! אֶלָּא לָאו לְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר מוכיח] שלחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים]? דכתיב [שנאמר] בארבעת המצורעים שישבו בפתח העיר שומרון בזמן המצור עליה, שאמרו זה לזה: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו. ועתה נלכה ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו" (מלכים ב ז, ד), הרי שהחליטו ללכת למחנה ארם, אף שיתכן ששם יהרגום מיד; והאיכא [והרי יש] חיי שעה, שאם יהיו בעיר מכל מקום יהיו להם חיי שעה! אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן שלחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים].

מֵיתִיבֵי: לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן אָדָם עִם הַמִּינִין, וְאֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִילּוּ לְחַיֵּי שָׁעָה;

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו : לא ישא ויתן אדם עם המינין, ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה.

מַעֲשֶׂה בְּבֶן דָּמָא בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ, וּבָא יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סְכַנְיָא לְרַפְּאוֹתוֹ, וְלֹא הִנִּיחוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר לוֹ: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָחִי, הַנַּח לוֹ וְאֵרָפֵא מִמֶּנּוּ, וַאֲנִי אָבִיא מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מוּתָּר, וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמוֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ וּמֵת.

ומסופר, מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא, שהיה מין מתלמידי ישו הנוצרי לרפאותו, ולא הניחו ר' ישמעאל לעשות כן, ואמר לו בן דמא: ר' ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת.

קָרָא עָלָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַשְׁרֶיךָ בֶּן דָּמָא, שֶׁגּוּפְךָ טָהוֹר, וְיָצְתָה נִשְׁמָתְךָ בְּטָהֳרָה, וְלֹא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי חֲבֵירֶיךָ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: ״וּפוֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ״!

קרא עליו ר' ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח)! הרי שאף במקום חיי שעה אין מתרפאים מן הגוים!

שָׁאנֵי מִינוּת דְּמָשְׁכָא, דְּאָתֵי לְמִימְשַׁךְ בַּתְרַיְיהוּ.

ומשיבים, שם הרי לא היה מדובר בגוי סתם, אלא במין, וטעם הדבר שאין להתרפא ממנו כלל, כי שאני מינות דמשכא, דאתי למימשך בתרייהו [שונה מינות שהיא מושכת, ויש בה חשש שיבוא להימשך אחריהם].

אָמַר מָר: לֹא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי חֲבֵירֶיךָ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: ״וּפוֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ״. אִיהוּ נַמִי חִוְיָא טַרְקֵיהּ! חִוְיָא דְּרַבָּנַן דְּלֵית לֵיהּ אָסוּתָא כְּלָל.

ודנים בפרטי סיפור זה. אמר מר [החכם] (ר' ישמעאל על בן דמא): לא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר ישכנו נחש". ותוהים: איהו נמי חויא טרקיה [והרי הוא גם כן נחש נשכו], וממילא היה מת! ומשיבים: חויא דרבנן [נחש של קללת חכמים] שונה, דלית ליה אסותא כלל [שאין לו רפואה כלל].

וּמַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר? ״וָחַי בָּהֶם״ – וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם.

ולבירור הענין שואלים: ומאי הוה ליה למימר [ומה היה לו לבן דמא לומר]? מהו המקרא שלא הספיק לאומרו קודם שמת? ומשיבים: היה יכול להביא ראיה מן הכתוב: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם, שבמקרה של פיקוח נפש מותר לעבור על המצוה.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? הָנֵי מִילֵּי בְּצִינְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא לָא; דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאִם אוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם: ״עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְאַל תֵּהָרֵג״, שֶׁיַּעֲבוֹד וְאַל יֵהָרֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וָחַי בָּהֶם״ – וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם; יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּפַרְהֶסְיָא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי״.

ושואלים: ור' ישמעאל? מה הוא סבר, שלא הניח לרפא את בן דמא? ומסבירים: הני מילי [דברים אלה, שמותר לעבור משום פיקוח נפש, אמורים כשעושה] בצינעא, אבל בפרהסיא — לא, ולגבי בן דמא היה זה דבר מפורסם לרבים. דתניא [ששנויה ברייתא], היה ר' ישמעאל אומר: מנין שאם אומרים לו לאדם "עבוד עבודה זרה ואל תהרג", שיעבוד ואל יהרג? תלמוד לומר: "וחי בהם" — ולא שימות בהם, יכול אפילו אמרו לו לעשות כן בפרהסיא? תלמוד לומר: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב), שכל עבירה שנעשית בפרהסיה יש בה משום חילול השם, וייהרג ואל יעבור.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל מַכָּה שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת – אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת מפני שיש בה חשש של פיקוח נפש — אין מתרפאין מהן, ובמקום שאין סכנה כזו — מותר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] לשון אחרת: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל