וְלֹא מוֹרִידִין, אֲבָל הַמִּינִין וְהַמָּסוֹרוֹת וְהַמְשׁוּמָּדִים – מוֹרִידִין וְלֹא מַעֲלִין.

ולא מורידין, אבל המינין (הכופרים) והמסורות (המלשינים) והמשומדים שעוברים עבירות באופן קבוע — מורידין לבור, גורמים להם למות, ולא מעלין.

אֲמַר לֵיהּ, אֲנִי שׁוֹנֶה: ״לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַמְשׁוּמָּד, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מוֹרִידִין? סְמֵי מִכָּאן מְשׁוּמָּד!

אמר ליה [לו]: אני שונה על הכתוב "לכל אבדת אחיך" (דברים כב, ג) שבא הכתוב לרבות את המשומד שמצוה להשיב אף לו את אבידתו, ואת אמרת [ואתה אומר] מורידין את המשומד? סמי [מחק] מכאן משומד!

וְלִישְׁנֵי לֵיהּ: כָּאן בִּמְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, כָּאן בִּמְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְהַכְעִיס! קָסָבַר: אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְהַכְעִיס מִין הוּא.

ושואלים: ולישני ליה [ושיתרץ לו]: כאן שמצווים להשיב לו את אבידתו, מדובר במשומד אוכל נבילות לתיאבון, כלומר, במי שעושה איסורים להנאתו, שכאשר מזדמן לו דבר איסור שיש לו הנאה ממנו הריהו אינו פורש ממנו, כאן שאמרו שמורידים, מדובר במשומד אוכל נבילות להכעיס שאוכל דווקא איסור ולא היתר. ומשיבים: קסבר [סבור הוא ר' יוחנן]: מי שאוכל נבילות להכעיס אינו נקרא רק משומד, אלא מין הוא, שהרי הוא מראה בכך ענין של כפירה ומרידה במלכות שמים.

אִיתְּמַר: מְשׁוּמָּד, פְּלִיגִי רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: לְתֵיאָבוֹן – מְשׁוּמָּד, לְהַכְעִיס – מִין הָוֵי; וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ לְהַכְעִיס נַמִי מְשׁוּמָּד, אֶלָּא אֵיזֶהוּ מִין? זֶה הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

ובענין זה איתמר [נאמר]: משומד פליגי [חלוקים] בכך רב אחא ורבינא, חד [אחד] מהם אמר: מי שהוא משומד לתיאבון — הוא הנקרא משומד, מי שעושה עבירות להכעיס — מין הוי [הוא]. וחד [ואחד] מהם אמר: אפילו כשעובר להכעיס נמי [גם כן] משומד הוא נקרא, אלא איזהו הנקרא מין? זה העובד עבודה זרה.

מֵיתִיבֵי: אָכַל פַּרְעוֹשׁ אֶחָד אוֹ יַתּוּשׁ אֶחָד – הֲרֵי זֶה מְשׁוּמָּד; וְהָא הָכָא דִּלְהַכְעִיס הוּא, וְקָתָנֵי: מְשׁוּמָּד! הָתָם בָּעֵי לְמִיטְעַם טַעְמָא דְּאִיסּוּרָא.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: אכל פרעוש אחד או יתוש אחד — הרי זה משומד; והא הכא [והרי כאן] שלהכעיס הוא, שודאי אינו עושה זאת משום טעמם הטוב, אלא דווקא כדי להכעיס, וקתני [ושנה] שהוא משומד! ומשיבים: התם [שם] לא מחמת כפירה הוא, אלא הוא בעי למיטעם טעמא דאיסורא [רוצה לטעום טעם של דבר אסור] ולכן הוא אוכל את אלה, ועבירה זו היא משום תיאבון ולא כדי להכעיס.

אָמַר מָר: מוֹרִידִין אֲבָל לֹא מַעֲלִין. הָשְׁתָּא אֲחוּתֵי מַחְתִּינַן, אַסּוּקֵי מִיבָּעֵי? אֲמַר רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא נִצְרְכָא, שֶׁאִם הָיְתָה מַעֲלָה בַּבּוֹר – מְגָרְרָהּ, דְּנָקֵיט לֵיהּ עִילָּא וְאָמַר: לָא תֵּיחוּת חֵיוָתָא עִלָּוֵיהּ.

אמר מר [החכם] בברייתא שהובאה לעיל: מורידין אבל לא מעלין. ושואלים: השתא אחותי מחתינן, אסוקי מיבעי [עכשיו אומר אתה שמורידים אותו, להעלות אתה צריך לומר שאין מעלים]? אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא לענין שאם היתה מעלה (מדרגה) בבור — מגררה (מושך אותה) אל מחוץ לבור, דנקיט ליה עילא [שמוצא לו עלילה עליו] ואמר [ואומר] שעושה זאת כדי שלא תיחות חיותא עלויה [ירדו החיות עליו] בהיותו בבור.

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לָא נִצְרְכָא, שֶׁאִם הָיְתָה אֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר מְכַסָּהּ, אָמַר: לְעַבּוּרֵי חֵיוָתָא עִילָּוֵיהּ. רָבִינָא אֲמַר: שֶׁאִם הָיָה סוּלָּם מְסַלְּקוֹ, אָמַר: בָּעֵינָא לְאַחוּתֵי בְּרִי מֵאִיגְרָא.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו שאין מעלים, אלא למקרה שאם היתה אבן על פי הבאר שנפל אותו אדם לתוכה מכסה בה את הבור, והוא אמר [אומר] כתירוץ: הוא עושה זאת לעבורי חיותא עילויה [להעביר בהמות שלו עליו] דרך אותו מקום, ואינו רוצה שבהמותיו יפלו בבור. רבינא אמר: נצרכה הלכה זו שאין מעלין, למקרה שאם היה בבור סולם מסלקו, אמר [שהוא אומר]: בעינא לאחותי ברי מאיגרא [צריך אני להוריד את בני מהגג].

תָּנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל מָל אֶת הַגּוֹי לְשׁוּם גֵּר, לְאַפּוּקֵי לְשׁוּם מוּרְנָא דְּלָא; וְגוֹי לֹא יָמוּל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל מל את הגוי לשום (לשם) גר, ומעירים: דבריו נאמרו לאפוקי [להוציא מקרה אחד], שמל אותו לשום מורנא הסרה של תולעת, שלא יעשה זאת, לפי שאסור לרפאותו. וגוי לא ימול ישראל, מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי ר' מאיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹי מָל אֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁאֲחֵרִים עוֹמְדִין עַל גַּבּוֹ, אֲבָל בֵּינוֹ לְבֵינוֹ לֹא. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֲחֵרִים עוֹמְדִים עַל גַּבּוֹ נַמִי לָא, דְּזִימְנִין דְּמַצְלֵי לֵיהּ סַכִּינָא וּמְשַׁוֵּי לֵיהּ כְּרוּת שָׁפְכָה.

וחכמים אומרים: גוי מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו ומשגיחים שלא יזיקנו, אבל כשהוא בינו לבינו — לא. ור' מאיר אומר: אפילו אחרים עומדים על גבו נמי [גם כן] לא, ומסבירים: דזימנין דמצלי ליה סכינא [שפעמים שמטה את הסכין] תוך כדי המילה ומשוי ליה [ועושה אותו] על ידי כך כרות שפכה, שאינו יכול להוליד.

וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר: גּוֹי לָא? וּרְמִינְהוּ: עִיר שֶׁאֵין בָּהּ רוֹפֵא יִשְׂרָאֵל וְיֵשׁ בָּהּ רוֹפֵא כּוּתִי וְרוֹפֵא אֲרַמַּאי – יָמוּל אֲרַמַּאי וְאַל יָמוּל כּוּתִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָמוּל כּוּתִי וְאַל יָמוּל אֲרַמַּאי!

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' מאיר שגוי לא ימול? ורמינהו [ומשליכים, מביאים סתירה לכך מברייתא]: עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא כותי ורופא ארמאי (גוי) — ימול הארמאי ואל ימול כותי, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: ימול כותי ואל ימול ארמאי!

אֵיפּוּךְ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יָמוּל כּוּתִי וְלֹא אֲרַמַּאי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲרַמַּאי וְלֹא כּוּתִי.

ומשיבים: איפוך [הפוך] את הדעות שם, ר' מאיר אומר: ימול כותי ולא ארמאי, שהוא חושש בגוים לשפיכות דמים, ור' יהודה אומר: ארמאי ולא כותי.

וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲרַמַּאי שַׁפִּיר דָּמֵי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן לְמִילָה בְּגוֹי שֶׁהִיא פְּסוּלָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר״!

ומקשים על כך: וסבר [והאם סבור] ר' יהודה: ארמאי שפיר דמי [יפה, ראוי הדבר] שהוא מל? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: מנין למילה בגוי שהיא פסולה? שנאמר: "ואתה את בריתי תשמר" (בראשית יז, ט), ולמד מכאן שרק מי שהוא בעצמו בן ברית מצווה לשמור את הברית ולמול!

אֶלָּא, לְעוֹלָם לָא תֵּיפּוּךְ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן?

אלא, לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את השיטות, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? במקרה מיוחד,