אֶלָּא בְּפָרָה דְּדָמֶיהָ יְקָרִין, אֲבָל בִּשְׁאָר קָרְבָּנוֹת מוֹדוּ לֵיהּ!

אלא בפרה שדמיה יקרין שאין חוששים שירבענה, בגלל ההפסד הגדול שיבוא לו אם יגלו שעשה זאת, אבל בשאר הקרבנות מודו ליה [מודים לו] שלוקחים בהמות מן הגוים כדי להקריבם!

וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: לוֹקְחִין מֵהֶן בְּהֵמָה לְקָרְבָּן, מַנִּי? לָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלָא רַבָּנַן!

ודוחים: ואלא הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: לוקחין מהן בהמה לקרבן, אם כן, מני [כדעת מי היא]? הרי לדרך זו נמצא שהיא לא כדעת ר' אליעזר ולא דעת רבנן [חכמים]!

וְעוֹד, תַּנְיָא בְּהֶדְיָא: מַאי אוֹתִיבוּ לֵיהּ חַבְרוֹהִי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? ״כָּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ…יַעֲלוּ לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי״.

ועוד, תניא בהדיא [שנויה ברייתא במפורש]: מאי אותיבו ליה חברוהי [מה השיבו לו חביריו] לר' אליעזר? ממה שנאמר: "כל צאן קדר יקבצו לך אילי נביות ישרתונך יעלו על רצון מזבחי" (ישעיהו ס, ז), הרי שבהמות של גוים עולים לשם קרבן ("על רצון מזבחי"), ונמצא שאין הם מחלקים בין פרה לבין שאר כל הקרבנות.

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בַּחֲשָׁשָׁא, אֲבָל הֵיכָא דְּוַדַּאי רְבָעָהּ – פְּסָלָהּ; שְׁמַע מִינָּהּ דְּפָרָה קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הִיא, דְּאִי קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, מִי מִיפַּסְלָא בָּהּ רְבִיעָה!

עקב דברים אלה מעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא בחששא [בחשש] בפרה שלא ידוע אם נרבעה, אבל היכא [במקום] שודאי רבעה הגוי — פסלה; שמע מינה [למד מכאן] שפרה קדשי מזבח היא שדינה כקרבן לכל דבר, שבו אסור הנרבע, דאי [שאם] היא נחשבת כקדשי בדק הבית, מי מיפסלא [האם פוסלת] בה רביעה?

שָׁאנֵי פָּרָה, דְּחַטָּאת קָרְיֵיהּ רַחֲמָנָא.

ודוחים: אפשר לומר כי שאני [שונה] פרה אדומה, שאף על פי שקדשי בדק הבית היא, חטאת קרייה רחמנא [קראה אותה התורה] ("חטאת היא", במדבר יט, ט) ולכן יש בה דין קרבן חטאת לפוסלה ברביעה.

אֶלָּא מֵעַתָּה, תִּיפָּסֵל בְּיוֹצֵא דוֹפֶן! וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי, אַלָּמָּה תַּנְיָא: הִקְדִּישָׁהּ בְּיוֹצֵא דוֹפֶן – פְּסוּלָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר!

ואומרים: אלא מעתה, לדרך זו, תיפסל אף ביוצא דופן, כלומר, אם לא נולדה כרגיל אלא על ידי ניתוח, שהולד יוצא מן הדופן — כמו קרבן חטאת, שאינו נלקח אלא מבהמה שנולדה כדרכה! וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן] ובאמת היא פסולה בכך, אלמה תניא [מדוע שנויה הברייתא]: אם הקדישה את הפרה האדומה ביוצא דופן — פסולה, ור' שמעון מכשיר, משמע שלא הכל סבורים שדין פרה אדומה כדין קרבן!

וְכִי תֵּימָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר: יוֹצֵא דוֹפֶן וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן לְעִנְיַן קֳדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' שמעון הולך בענין זה לטעמיה [לשיטתו], שאמר לענין דין אשה יולדת: יוצא דופן ולד מעליא [מעולה] הוא ודינו כשאר ולדות לענין טומאה וקרבן, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מודה היה ר' שמעון לענין קדשים שיוצא דופן אינו קדוש!

אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה, הוֹאִיל וּמוּם פּוֹסֵל בָּהּ – דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה נַמִי פּוֹסֵל בָּהּ; דִּכְתִיב: ״כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הַשְׁחָתָה – אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה,

אלא כך צריך לומר: שאני [שונה] פרה, הואיל ומום פוסל בה — דבר ערוה (רובע ונרבע) ועבודה זרה (אם הם נעבדים או משמשים לעבודה זרה) נמי [גם כן] פוסל בה, ומנין? דכתיב [שנאמר] לגבי קרבנות פסולים: "כי משחתם בהם מום בם" (ויקרא כב, כה), ולכן בהמה שיש בה צד השחתה — הרי היא פסולה לקרבן כבעלת מום; ותנא דבי [ושנה החכם שמבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל מקום שנאמר לשון השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה,

דְּבַר עֶרְוָה – דִּכְתִיב: ״כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״, וַעֲבוֹדָה זָרָה – דִּכְתִיב: ״פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל״; וְהָא פָּרָה נַמִי, הוֹאִיל וּמוּם פּוֹסֵל בָּהּ – דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פָּסְלִי בָּהּ.

דבר ערוה שנקרא השחתה — דכתיב [שנאמר]: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב), ועבודה זרה — דכתיב [שנאמר]: "פן תשחתון ועשיתם לכם פסל" (דברים ד, טז); והא פרה נמי [ופרה זו גם כן] הואיל ומום פוסל בה, גם דבר ערוה ועבודה זרה פסלי [פוסלים] בה.

גּוּפָא, תָּנֵי שֵׁילָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ״ – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקְּחוּ, וְאֵין הַגּוֹיִם יִקְּחוּ. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ – הָכִי נַמִי דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יִקְּחוּ, וְאֵין הַגּוֹיִם יִקְּחוּ?

גופא [לגופו] של דבר שהוזכר קודם, תני [שנה] החכם שילא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר שאמר שאין לוקחים פרה מן הגוים? דכתיב [שנאמר]: "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר יט, ב), בני ישראל יקחו, ואין הגוים יקחו. ותמהים: אלא מעתה לפי שיטה זו, מה שנאמר בתרומה שלצורך המשכן: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שבני ישראל יקחו, ואין הגוים יקחו, שאין קונים דבר למקדש מן הגוים?

וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה גּוֹי אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ, פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ אֲבָנִים לָאֵפוֹד

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן], והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד היכן גבול החובה של כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו לקנות ממנו אבנים לאפוד