וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע [שֶׁל] אִשָּׁה, וְלֹא בַּחֲמוֹר וְלֹא בַּחֲמוֹרָה וְלֹא בַּחֲזִיר וְלֹא בַּחֲזִירָה וְלֹא בְּעוֹפוֹת בִּזְמַן שֶׁנִּזְקָקִין זֶה לָזֶה, וַאֲפִילּוּ מָלֵא עֵינַיִם כְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת;

ולא בבגדי צבע [של] אשה, ולא בחמור ולא בחמורה, ולא בחזיר ולא בחזירה, ולא בעופות, בזמן שנזקקין זה לזה (מזדווגים), ואפילו היה מלא עינים כמלאך המות ורואה מכל צד — לא יסתכל.

אָמְרוּ עָלָיו עַל מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁכּוּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם, בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל חוֹלֶה עוֹמֵד מֵעַל מְרַאשׁוֹתָיו, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וְטִיפָּה שֶׁל מָרָה תְּלוּיָה בּוֹ. כֵּיוָן שֶׁחוֹלֶה רוֹאֶה אוֹתוֹ, מִזְדַּעֲזֵעַ וּפוֹתֵחַ פִּיו, וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו. מִמֶּנָּה מֵת, מִמֶּנָּה מַסְרִיחַ, מִמֶּנָּה פָּנָיו מוֹרִיקוֹת!

אמרו עליו על מלאך המות, שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה עומד מלאך המות מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו, וטיפה של מרה (ארס) תלויה בו בקצה החרב, כיון שחולה רואה אותו הריהו מזדעזע מפניו ומתוך כך פותח פיו, וזורקה מלאך המות לאותה טיפה לתוך פיו, ממנה מטיפה זו מת החולה, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות!

קֶרֶן זָוִית הֲוַאי.

ומשיבים: רבן גמליאל לא הסתכל באישה בכוונה, אלא קרן זוית הואי [היתה] שם, שהאשה באה לקראתו מעבר לקרן הזוית, וראה אותה.

״וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע [שֶׁל] אִשָּׁה״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ שְׁטוּחִין עַל גַּבֵּי כוֹתֶל. אָמַר רַב פַּפָּא: וּבְמַכִּיר בַּעֲלֵיהֶן. אֲמַר רָבָא: דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: ״וְלֹא בְּבִגְדֵי צֶבַע אִשָּׁה״, וְלָא קָתָנֵי ״וְלֹא בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין״, שְׁמַע מִינָּהּ.

ועל מה שנאמר בברייתא: ולא יסתכל בבגדי צבע [של] אשה, אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו כשהבגדים שטוחין על גבי כותל, ולא רק כשהיא לבושה בהם. ומן הצד האחר אמר רב פפא: ומה שנאסר הוא דווקא במכיר בעליהן את האשה הלובשת בגדים אלה, ולא בבגדים סתם. אמר רבא: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר בלשון הברייתא, דקתני [שהוא שונה]: "ולא בבגדי צבע [של] אשה", ולא קתני [ואינו שונה] סתם "ולא בבגדי צבעונין", משמע שמדובר בבגדי אישה הידועה לו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

אֲמַר רַב חִסְדָּא: הָנֵי מִילֵּי בְּעַתִּיקֵי, אֲבָל בַּחֲדַתֵי לֵית לָן בָּהּ; דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֲנַן מָנָא לְאַשְׁפּוּרֵי הֵיכִי יָהֲבִינַן? הָא קָא מִסְתַּכֵּל!

ועוד בעניין ברייתא זו, אמר רב חסדא: הני מילי [דברים אלה], שאסור להסתכל בבגדי צבע של אשה, אמורים בעתיקי [בבגדים ישנים] שכבר לבשה אותם האישה, אבל בחדתי, לית לן בה [בבגדים חדשים, אין לנו כלום בכך], דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כן], אנן מנא לאשפורי היכי יהבינן [אנו בגד לכבס לפני שימוש איך אנו נותנים]? הא קא [הרי הוא] הכובס מסתכל בהם!

וּלְטַעֲמֵיךְ, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מִין בְּמִינוֹ מוּתָּר לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, הָא קָא מִסְתַּכֵּל! אֶלָּא בַּעֲבִידְתֵּיהּ טְרִיד, הָכִי נַמִי בַּעֲבִידְתֵּיהּ טְרִיד.

ודוחים: ולטעמיך [ולשיטתך] שאתה מוכיח מכובס לכל אדם, הא [זה] שאמר רב יהודה: בעלי חיים שהם מין במינו ואין בהם משום הרבעת כלאים — מותר לעסוק בהרבעה שלהם ולהכניס את איבר הזכר בנקבה כמכניס מכחול בשפופרת צבע — יש לשאול על כך: הא קא [הרי הוא] מסתכל, ואמרנו שאסור להסתכל בהם בשעת תשמישם! אלא יש לומר כי בעבידתיה טריד [בעבודתו טרוד], ולכן אינו מהרהר, הכי נמי בעבידתיה טריד [כך גם כן הכובס בעבודתו הוא טרוד], ואין להוכיח מכאן לכל אדם.

אָמַר מָר: מִמֶּנָּה מֵת. נֵימָא, פְּלִיגָא דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת: אִי לָא דְּחָיֵישְׁנָא לִיקָרָא דִּבְרִיָּיתָא, הֲוָה פָּרַעֲנָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה כִּבְהֵמָה? דִּלְמָא הַהִיא טִיפָּה מְחַתְּכָה לְהוּ לְסִימָנִין.

אמר מר [החכם] באותה ברייתא: מטיפה זו של מרה שבקצה חרבו של מלאך המות, ממנה הוא מת. ושואלים: נימא, פליגא דאבוה [האם נאמר, שחלוק הדבר על אביו] של שמואל, שאמר אבוה [אביו] של שמואל, אמר לי מלאך המות: אי לא דחיישנא ליקרא דברייתא [אם לא שהייתי חושש לכבוד הבריות], הוה פרענא [הייתי פורע, מגלה] את בית השחיטה כדרך שעושים לבהמה הנשחטת; משמע שמלאך המות שוחט בחרבו את אלה שהוא הורג, ואין הוא ממית בהטלת טיפת המרה! ודוחים: דלמא [שמא] ההיא [אותה] טיפה של מרה מחתכה להו [מחתכת אותם] את הסימנין את הקנה והושט שבצואר האדם, כעין שחיטה.

״מִמֶּנָּה מַסְרִיחַ״. מְסַיַּיעַ לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ מֵתוֹ, יַהַפְכֶנּוּ עַל פָּנָיו.

ועוד מעירים כי מה ששנינו בברייתא: ממנה מסריח, מסייע ליה [לו] לר' חנינא בר כהנא, שאמר ר' חנינא בר כהנא, אמרי בי [אומרים בבית מדרשו של] רב: הרוצה שלא יסריח מתו, יהפכנו על פניו תחילה, משום שהטיפה המרה נכנסת לפיו, ומשם הוא מסריח.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״ – שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם וְיָבוֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה.

ומביאים ברייתא נוספת על הפסוק שדרשנו. תנו רבנן [שנו חכמים]: הכתוב "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כב, י), שהמשכו: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", בא ללמדנו שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.

מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת, זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי פְרִישׁוּת, פְּרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה, טָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, חֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, עֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, יִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי קְדוּשָּׁה, קְדוּשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְּחִיַּית הַמֵּתִים; וַחֲסִידוּת גְּדוֹלָה מִכּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ״.

מכאן שהזהירה התורה בענין זה. אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות במצוות, זהירות מביאה לידי זריזות בהן, זריזות מביאה לידי נקיות הנפש, נקיות מביאה לידי פרישות התרחקות מכל רע, פרישות מביאה לידי טהרה והסרת כל תאוה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: "אז דברת בחזון לחסידיך" (תהלים פט, כ).

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוּחַ ה׳ אֱלֹהִים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה׳ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים״, ״חֲסִידִים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״עֲנָוִים״, הָא לָמַדְתָּ שֶׁעֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכּוּלָּן.

ומעירים: ופליגא [וחלוק הדבר] על שיטת ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: ענוה היא מעלה גדולה מכולן, שנאמר: "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אתי לבשר ענוים" (ישעיהו סא, א), "חסידים" לא נאמר אלא "ענוים", הא [הרי] למדת מכאן שענוה גדולה מכולן.

״אֵין מוֹכְרִין לָהֶן״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מוֹכְרִין לָהֶן אִילָן עַל מְנָת לָקוּץ וְקוֹצֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן אֶלָּא קְצוּצָה; שַׁחַת עַל מְנָת לִגְזוֹז וְגוֹזֵז, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן אֶלָּא גְּזוּזָה; קָמָה עַל מְנָת לִקְצוֹר וְקוֹצֵר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין אֶלָּא קְצוּרָה.

שנינו במשנה שאין מוכרין להן דבר המחובר לקרקע. תנו רבנן [שנו חכמים]: מוכרין להן אילן על מנת לקוץ וקוצץ אותו, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא קצוצה. וכן מוכר להם שחת על מנת לגזוז וגוזז, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא גזוזה. וכן מוכרים להם קמה על מנת לקצור וקוצר, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אין מוכרין אלא קצורה.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן אִילָן – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, כֵּיוָן דְּלָא פָּסֵיד מַשְׁהֵי לֵיהּ, אֲבָל הַאי דְּכִי מַשְׁהֵי לָהּ פָּסֵיד – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה;

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו כל האופנים הללו, אף שלכאורה עניינם אחד, דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] את מחלוקתם באילן בלבד, היינו אומרים: דווקא בהא קאמר [בזו אמר] ר' מאיר שאין מוכרים אלא קצוץ, כי יש לחשוש שכיון דלא פסיד, משהי ליה [שאינו נפסד אם ישאר במקומו, משהה אותו] הגוי מחובר לקרקע, אבל האי דכי משהי לה, פסיד [זה, הקמה, שאם ישהה אותה, יפסיד] — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יהודה, שיכול למכור בעודנה מחוברת

וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָנֵי תַּרְתֵּי – מִשּׁוּם דְּלָא יְדִיעַ שִׁבְחַיְיהוּ, אֲבָל שַׁחַת דִּידִיעַ שִׁבְחַיְיהוּ – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר;

על מנת לקוצרה, משום שוודאי יקצור אותה. ומן הצד השני ואי אשמעינן בהני תרתי [ואם היה משמיע לנו בשני אלה], הייתי אומר כי דווקא בהם מתיר ר' יהודה למכור על מנת לקצוץ ולקצור, ואין לחשוש שמא ישהה אותם הגוי, משום שלא ידיע שבחייהו [ידוע שבחם] אם ישארו יותר זמן בקרקע, אבל בשחת דידיע שבחייהו [שידוע השבח שלהם] — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] ר' יהודה לר' מאיר שיש לחשוש שמא ישהה הקונה את הגזיזה.

וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל בְּהָנָךְ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה, צְרִיכָא.

ולהיפך, ואי אשמעינן בהא [ואם היה משמיע לנו את מחלוקתם רק בזו, בשחת], היינו אומרים: בהא קאמר [בזו דווקא אמר] ר' מאיר שצריך לגזוז קודם המכירה, אבל בהנך אימא מודי ליה [באלה שמא מודה לו] לר' יהודה, משום שאין שבחם ידוע, על כן צריכא [צריך] שייאמרו כולם.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בְּהֵמָה עַל מְנָת לִשְׁחוֹט, מַהוּ?

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: בהמה גסה, שאסור למוכרה שמא יעבוד בה (ראה לעיל עבודה זרה יד,ב), אם מכר לו על מנת לשחוט, מהו?

הָתָם טַעְמָא מַאי שָׁרֵי רַבִּי יְהוּדָה – דְּלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קַיְימִי וְלָא מָצֵי מַשְׁהֵי לְהוּ, אֲבָל בְּהֵמָה, כֵּיוָן דְּבִרְשׁוּתֵיהּ דְּגוֹי קַיְימָא מַשְׁהֵי לָהּ, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

ונברר: התם טעמא מאי שרי [שם, במשנתנו, מה טעם התיר] ר' יהודה למכור אילן על מנת לקצוץ? משום דלאו ברשותיה קיימי ולא מצי משהי להו [שלא ברשותו של הגוי הם עומדים, ואינו יכול להשהות אותם], והיהודי בעל הקרקע דוחק בו שיחתוך, אבל בהמה, כיון דברשותיה דגוי קיימא [שברשותו של הגוי היא עומדת] לאחר מכירתה, האם יש לחשוש שמא משהי לה [משהה אותה], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בְּהֵמָה – עַל מְנָת לִשְׁחוֹט וְשׁוֹחֵט, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה; רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין מוֹכְרִין לוֹ אֶלָּא שְׁחוּטָה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, דתניא [ששנויה ברייתא]: מותר לו למכור לו בהמה על מנת לשחוט ושוחט, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אין מוכרין לו אלא שחוטה. משמע שאף בזה נחלקו.

מתני׳ אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שָׂדוֹת, וּבְסוּרְיָא

אין משכירין להם לגוים בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שאין משכירין להם שדות, כאשר יבואר בגמרא. ובסוריא