דְּלָא לִיפְלוֹג לִישָּׁנֵי. ״עַל פַּלְגֵי מָיִם״ – אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי: לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו, שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא, שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד.

שלא ליפלוג לישני [ייחלקו הלשונות], שכל אחד מהם גורס את השמועה בלשון אחרת קצת, ואם לא תהיה לאדם גרסה ברורה ממקור אחד יתבלבלו הדברים בידו. ושבים לדרוש את הפסוק שעסקנו בו, שנאמר "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהלים א, ג) אמר ר' תנחום בר חנילאי: יש לדרוש "פלגי" במובן חלוקה, לעולם ישלש אדם שנותיו לשלושה חלקים: בשליש מהם יעסוק במקרא, בשליש האחר יעסוק במשנה, ובשליש האחר יעסוק בתלמוד, כלומר, משא ומתן והבנה של המשנה.

מִי יָדַע אִינִישׁ כַּמָּה חַיֵּי? כִּי קָאָמְרִינַן – בְּיוֹמֵי.

ותמהים: מי ידע איניש [והאם יודע אדם] כמה חיי [כמה הוא חי] כדי שידע לחלק את שנותיו? ומשיבים: כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] לחלק — הרי זה ביומי [בימים], כלומר שיחלק את הימים באופן זה.

״אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ״, אָמַר רָבָא: אִם פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ – ״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״, וְאִם לָאו – עַל הַלּוֹמֵד וְעַל הַמְלַמֵּד, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם״ וגו׳.

נאמר בהמשך הפסוק: "אשר פריו יתן בעתו", אמר רבא בפירוש הפסוק: אם "פריו יתן בעתו" כלומר, אם יוציא פרי מתורתו, כלומר שיעשה מה שלמד, הרי אז — "ועלהו לא יבול", התורה מחיה אותו, ואם לאו [לא] לומד לשם מעשה — על הלומד ועל המלמד עליהם באופן זה הכתוב אומר: "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח" (תהלים א, ד).

אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה״? זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה, ״וַעֲצֻמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ״ – זֶה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה.

אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו)? זה תלמיד שלא הגיע לשלב של הוראה לאחרים, ומורה לרבים, שהוא כעין נפל ("הפילה"), "ועצמים כל הרוגיה" — זה תלמיד שהגיע להוראה שהוא כבר התעצם בתורה ואינו מורה לאחרים.

וְעַד כַּמָּה? עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין. וְהָא רָבָא אוֹרֵי! הָתָם בְּשָׁוִין.

ועד כמה? עד איזה גיל אינו נחשב ראוי להוראה? עד ארבעין שנין [שנים]. ומקשים: והא [והרי] רבא אורי [הורה] לרבים עוד לפני גיל ארבעים! ומשיבים: התם [שם] מדובר שהם שוין, כאשר אין מי שהוא גדול ממנו, מותר לו להורות קודם שימלאו לו שנים אלה.

״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״, אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב אַחָא בַּר אַבָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא אָמַר רַב: שֶׁאֲפִילּוּ שִׂיחַת חוּלִּין שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה תַּלְמוּד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל״.

ועוד על מה שנאמר: "ועלהו לא יבול" (תהלים א, ג), אמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בר אבא אמר רב המנונא אמר רב: יש כאן רמז שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים שהיא בגדר עלים ולא בגדר פירות, גם היא צריכה תלמוד, שנאמר: "ועלהו לא יבול".

״וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים וּמְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – נְכָסָיו מַצְלִיחִין לוֹ; כָּתוּב בַּתּוֹרָה – דִּכְתִיב: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן״;

ובהמשך הפסוק נאמר: "וכל אשר יעשה יצליח", אמר ר' יהושע בן לוי: דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, שכל העוסק בתורה — נכסיו מצליחין לו. ומפרטים: כתוב בתורה — דכתיב [שנאמר]: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דברים כט, ח), לומר שיש לאדם הצלחה ("תשכילו") במעשיו ובקנייניו ("כל אשר תעשון") כאשר הוא עוסק בתורה.

שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים – דִּכְתִיב: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה [הַזֶּה] מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל״; מְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים – דִּכְתִיב: ״כִּי אִם בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ״.

שנוי בנביאים — דכתיב [שנאמר]: "לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל" (יהושע א, ח). משולש בכתובים — דכתיב [שנאמר]: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א, ב—ג).

מַכְרִיז רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מַאן בָּעֵי חַיֵּי? כְּנוּף וַאֲתוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְגַבֵּיהּ, אָמְרִי לֵיהּ: הַב לָן חַיֵּי! אֲמַר לְהוּ: ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וגו׳ נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע״ וגו׳.

מסופר, היה מכריז ברבים ר' אלכסנדרי, כדרך המוכרים: מאן בעי חיי, מאן בעי חיי [מי רוצה חיים, מי רוצה חיים]? כנוף ואתו כולי עלמא לגביה [התאספו ובאו הכל אליו] לקנות ממנו, אמרי ליה [אמרו לו]: הב לן חיי [תן לנו חיים], אמר להו [להם] את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים לד, יג —יד).

״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״ וגו׳, שֶׁמָּא יֹאמַר: נָצַרְתִּי לְשׁוֹנִי מֵרַע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, אֵלֵךְ וְאֶתְגָּרֶה בְּשֵׁינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״ – אֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״.

ומסבירים מה שנאמר בהמשך פסוק זה: "סור מרע ועשה טוב", שמא יאמר אדם: נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, [אלך] ואתגרה בשינה ולא אעשה דבר? תלמוד לומר: "סור מרע ועשה טוב", שצריך אדם גם לעשות טוב בפועל, ולא די לו בזה שהוא נמנע מעבירה, ואין "טוב" אלא תורה, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב).

״הִגִּיעַ לְכִיפָּה מָקוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם בָּנָה – שְׂכָרוֹ מוּתָּר. פְּשִׁיטָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא – אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבְדוּ!

שנינו במשנה: בונים עמהם בימוסיאות ומרחצאות, הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודה זרה מושך הבנאי היהודי ידו ואינו משתתף בבניה. אמר ר' אלעזר אמר ר' יוחנן: מכל מקום אם בנה את הכיפה — שכרו מותר. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר, הלוא כיפה זו רק משמשי עבודה זרה הן, דברים שמשתמשים בהם לעבודה זרה, ומשמשי עבודה זרה בין לדעת ר' ישמעאל בין לדעת ר' עקיבא, שנחלקו בענין עבודה זרה לעצמה להלן (עבודה זרה נא,ב) — אינן אסורין בהנאה עד שיעבדו בהם עבודה זרה.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לַעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל גּוֹי עַד שֶׁתֵּעָבֵד – שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: שֶׁל גּוֹי אֲסוּרָה מִיָּד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

אמר ר' ירמיה: לא נצרכה הלכה זו שאמר ר' אלעזר, אלא לעבודה זרה עצמה, ששכרה מותר אם עשאה. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר]: עבודה זרה של ישראל אסורה מיד כשעושה אותה, ושל גוי אינה אסורה בהנאה עד שתעבד — שפיר [יפה], משום שעבודה זרה זו שבנה אותו ישראל עבור גוים עדיין לא נעבדה, ולכן היא מותרת בהנאה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: עבודה זרה של גוי אסורה מיד כשהיא נעשית, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לָא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן; עֲבוֹדָה זָרָה מַאן קָא גָּרֵים לָהּ? גְּמַר מְלָאכָה, וְאֵימַת הָוְיָא גְּמַר מְלָאכָה? בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן, מַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן לֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה.

אלא אמר רבה בר עולא: לא נצרכה הלכה זו ששכרה מותרת אלא במכוש אחרון כלומר, במעשה האחרון שהוא עושה בה להשלים את עבודתה. וטעם הדבר, כי עבודה זרה מאן קא גרים [מי גורם] לה שתיעשה לעבודה זרה? גמר מלאכה, ואימת הויא [ואימתי הוא] גמר המלאכה? במכוש אחרון, ואולם מכוש אחרון שמכה לית ביה [אין בו] שוה פרוטה, והשכר שהוא מקבל הריהו על כל מה שעשה קודם לכן, קודם שנאסרה.

אַלְמָא קָסָבַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.

ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כלומר, שזכות השכיר לשכר העבודה חלה בכל רגע ורגע של המלאכה ולא רק בגמר המלאכה, ולכן השכר שהוא מקבל נחשב כשכר עבור כל חלק וחלק שעשה במשך הזמן.

מתני׳ וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, קַטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּשָׂכָר מוּתָּר. אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מוֹכֵר הוּא עַל מְנָת לָקוּץ.

ואין עושין תכשיטין לעבודה זרה, קטלאות (שרשרות) ונזמים וטבעות. ר' אליעזר אומר: אם עושה זאת בשכר — מותר. ועוד בענייני מכירה לגוי: אין מוכרין להם דבר במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ. ר' יהודה אומר: אינו צריך שייקצץ בפועל, אלא די לו אם מוכר הוא על מנת לקוץ.

גמ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא:

ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאסור למכור להם דבר המחובר לקרקע? אמר ר' יוסי בר חנינא: