דִּנְכִיס יִצְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ אִידָךְ: נֵיזִיל אַפִּיתְחָא דְּבֵי זוֹנוֹת, וְנִכְפְּיֵיהּ לְיִצְרִין וּנְקַבֵּל אַגְרָא. כִּי מְטוּ הָתָם חֲזִינְהוּ [לְזוֹנוֹת], אִיתְכַּנְעוּ מִקַּמַּיְיהוּ.

דנכיס יצריה [לפי שנשחט יצרו] שאין יצר זה תקיף כבר, אמר ליה אידך [לו האחר]: להיפך, ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין, ונקבל אגרא [נלך על פתח בית הזונות, ונכפה את יצרנו ונקבל שכר] על כך. כי מטו התם, חזינהו [כאשר הגיעו לשם, ראו אותם] [הזונות], איתכנעו מקמייהו [נכנעו מפניהם] ונכנסו פנימה למקומותיהן, מפני כבודם.

אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: ״מְזִמָּה תִשְׁמֹר תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה״.

אמר ליה [לו] הראשון: מנא לך הא [מנין לך זה] שהזונות הן שתתביישנה מפנינו? אמר ליה [לו], כתוב: "מזמה תשמר עליך תבונה תנצרכה" (משלי ב, יא), כלומר, התורה היא תשמור עליך.

אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: מַאי ״מְזִמָּה״? אִילֵימָא תּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ ״זִמָּה״, וּמְתַרְגְּמִינַן: עֲצַת חֲטָאִין, וּכְתִיב: ״הִפְלִא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה״, אִי הָכִי ״זִמָּה״ מִבָּעֵי לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: מִדְּבַר זִימָּה תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ תּוֹרָה תִּנְצְרֶכָּה.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: מאי [מהי] "מזמה" הכתובה שם? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לתורה שתשמור עליך, דכתיב [שנאמר] בה "זמה" (ויקרא יח, יז), ומתרגמינן [ומתרגמים דבר זה]: עצת חטאין, הרי שזימה היא עצה, חכמה, וכתיב [ונאמר] גם כן לגבי התורה ביטוי זה: "גם זאת מעם ה' יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה" (ישעיהו כח, כט), אי הכי [אם כך] "זימה תשמור עליך" מבעי ליה [צריך היה לו לומר], ולא "מזימה"! אלא הכי קאמר [כך אומר] הכתוב: מזימה כמו מזימה, מדבר זימה תשמור עליך, תורה תנצרכה.

תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁנִּתְפְּסוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן: אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דָּבָר אֶחָד, אוֹי לִי שֶׁנִּתְפַּסְתִּי עַל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים.

ושבים לעניין דינים שדנו את חכמי ישראל בזמן הרומאים. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשנתפסו ר' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון למלכות כאשר היו גזירות השמד על ישראל, אמר לו ר' אלעזר בן פרטא לר' חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד שהיתה עליו רק האשמה אחת, שהרביץ תורה ברבים, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים חמש האשמות שונות שמעלילים עלי.

אָמַר לוֹ רַבִּי חֲנִינָא: אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְאַתָּה נִיצּוֹל, אוֹי לִי שֶׁנִּתְפַּסְתִּי עַל דָּבָר אֶחָד וְאֵינִי נִיצּוֹל, שֶׁאַתְּ עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, וַאֲנִי לֹא עָסַקְתִּי אֶלָּא בַּתּוֹרָה [בִּלְבַד];

אמר לו ר' חנינא: להיפך, אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת (אתה) עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד].

וְכִדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד – דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת״ וגו׳, מַאי ״לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת״? שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד – דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ.

ומעירים: והוא כדברי רב הונא, שאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה" (דברי הימים ב טו, ג), מאי [מה] פירוש "ללא אלהי אמת"? שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה באמת.

וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים לָא עֲסַק? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן אָדָם מְעוֹתָיו לְאַרְנָקֵי שֶׁל צְדָקָה – אֶלָּא אִם כֵּן מְמוּנֶּה עָלָיו תַּלְמִיד חָכָם כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן! הֵימְנוּהּ הוּא דַּהֲוָה מְהֵימַן, מִיעֲבַד לָא עֲבַד.

ושואלים: ובגמילות חסדים לא עסק? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון! ומשיבים: הימנוה הוא דהוה מהימן [להאמין לו הוא שהיה נאמן] שלא נטל כלום לעצמו וחילק ביושר, אבל מיעבד לא עבד [לעשות בעצמו צדקה לא עשה].

וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ: מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְּמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה וְחִלַּקְתִּים לַעֲנִיִּים! מִיעֲבַד עֲבַד, כִּדְבָעֵי לֵיהּ לָא עֲבַד.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], אמר לו ר' חנינא בן תרדיון: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, משמע שהוא בעצמו נתן צדקה! ומשיבים: אמנם מיעבד עבד [לעשות עשה], אבל כדבעי ליה לא עבד [כמו שהיה ראוי לו לפי עושרו לא עשה].

אַתְיוּהוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא, אֲמַרוּ: מַאי טַעְמָא תָּנֵית, וּמַאי טַעְמָא גְּנַבְתְּ? אֲמַר לְהוּ: אִי סַיָּיפָא לָא סָפְרָא, וְאִי סָפְרָא לָא סַיָּיפָא, וּמִדְּהָא לֵיתָא הָא נַמִי לֵיתָא. וּמַאי טַעְמָא קָרוּ לָךְ ״רַבִּי״? רַבָּן שֶׁל תַּרְסִיִּים אֲנִי.

וממשיכים בתיאור המעשה, אתיוהו [הביאו] את ר' אלעזר בן פרטא לדין, ואמרו: מאי טעמא תנית, ומאי טעמא גנבת [מה טעם שנית, ומה טעם גנבת]? שאלה היו האשמות שהאשימוהו. אמר להו [להם]: אי סייפא לא ספרא [אם אדם הוא סייף, בעל חרב, גנב, אינו סופר העוסק בתורה], ואי ספרא לא סייפא [ואם הוא סופר אינו סייף], כלומר, אתם מאשימים אותי בשני דברים הסותרים זה את זה, שמי שמלאכתו בתורה אינו עוסק בגניבה, וכן להיפך, ומדהא ליתא הא נמי ליתא [ומכיון שזה אינו גם זה אינו]. ושאלו אותו: ואם כן מאי טעמא קרו לך [מה הטעם קוראים לך] "רבי"? אמר להם: רבן של תרסיים (אורגים) אני, גדול שבהם, ומלמדם, ומשום כך הם קוראים לי "רבי" בלשון כבוד.

אַיְיתוּ לֵיהּ תְּרֵי קִיבּוּרֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: הֵי דְּשָׁתְיָא וְהֵי דְּעָרְבָא? אִיתְרְחֵישׁ לֵיהּ נִיסָא, אָתְיָא זִיבּוּרִיתָא אוֹתִיבָא עַל דְּשָׁתְיָא וַאֲתַאי זִיבּוּרָא וִיתֵיב עַל דְּעָרְבָא, אֲמַר לְהוּ: הַאי דְּשָׁתְיָא וְהַאי דְּעָרְבָא.

רצו לבדוק אם אכן הוא מומחה בדבר, אייתו ליה תרי קיבורי [הביאו לו שתי פקעות של צמר], אמרו ליה [לו]: הי דשתיא והי דערבא [איזו של שתי ואיזו של ערב]? שיש הבדל בין חוטי שתי וערב בעוביים ובחוזקם, ודבר זה יכולים המומחים להבחין בו מיד. איתרחיש ליה ניסא [התרחש לו נס], אתיא זיבוריתא אותיבא על דשתיא ואתאי זיבורא ויתיב על דערבא [באה צירעה נקבה ישבה על פקעת השתי ובא צירעה זכר וישב על פקעת הערב], אמר להו [להם]: האי דשתיא והאי דערבא [זה של שתי וזה של ערב] שהבין שמראים לו משמים דבר זה, שחוט השתי הקבוע בנול הוא המקבל את הערב, כמו הנקבה שמקבלת זכר.

אֲמַרוּ לֵיהּ: וּמַאי טַעְמָא לָא אֲתֵית לְבֵי אֲבִידָן? אֲמַר לְהוּ: זָקֵן הָיִיתִי וּמִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּרְמְסוּנִי בְּרַגְלֵיכֶם. [אֲמַרוּ]: וְעַד הָאִידָנָא כַּמָּה סָבֵי אִיתְרְמוּס? אִתְרְחֵישׁ נִיסָא, הַהוּא יוֹמָא אִירְמַס חַד סָבָא.

אמרו ליה [לו]: ומאי טעמא לא אתית לבי [ומה טעם לא באת לבית] אבידן? שזה היה המקום שבו היו דנים בענייני חכמה ואמונה! אמר להו [להם]: זקן הייתי ומתיירא אני שמא תרמסוני ברגליכם מרוב הקהל. [אמרו]: ועד האידנא [עכשיו] כמה סבי איתרמוס [זקנים נרמסו שם], שאתה חושש? אתרחיש ניסא, ההוא יומא אירמס חד סבא [התרחש נס, ואותו יום נרמס זקן אחד], ונמצא שבטלה טענתם.

וּמַאי טַעְמָא קָא שְׁבַקְתְּ עַבְדָּךְ לְחֵירוּת? אֲמַר לְהוּ: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. קָם חַד [מִינַּיְיהוּ] לְאַסְהוּדֵי בֵּיהּ, אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִידְמֵי לֵיהּ כְּחַד מֵחֲשׁוּבֵי דְּמַלְכוּתָא, אֲמַר לֵיהּ: מִדְּאִתְרְחֵישׁ לֵיהּ נִיסָא בְּכוּלְּהוּ – בְּהָא נַמִי אִתְרְחֵישׁ לֵיהּ נִיסָא, וְהַהוּא גַּבְרָא בִּישׁוּתֵיהּ הוּא דְּקָא אַחֲוֵי.

שאלוהו: ומאי טעמא קא שבקת [ומה טעם שלחת] את עבדך לחירות? והם גזרו שלא יעשו כן. אמר להו [להם]: לא היו דברים מעולם, לא עשיתי זאת. קם חד [מינייהו] לאסהודי ביה [עמד אחד מהם להעיד בו], אתא [בא] אליהו אידמי ליה כחד מחשובי דמלכותא [נדמה להם כאחד מחשובי המלכות], אמר ליה [לו]: מדאתרחיש ליה ניסא בכולהו, בהא נמי אתרחיש ליה ניסא [מכיון שמתרחש לו נס בכולם, בזה גם כן יתרחש לו נס], וההוא גברא בישותיה הוא דקא אחוי [ואותו אדם, אתה, את רשעותו הוא מראה], שלא תצליח בכך, ואינך מראה אלא את רצונך להרע.

וְלָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ, קָם לְמֵימַר לְהוּ, הֲוָה כְּתִיבָא אִיגַּרְתָּא דַּהֲוָה כָּתֵיב מֵחֲשִׁיבֵי דְּמַלְכוּת לְשַׁדּוּרֵי לְבֵי קֵיסָר, וּשְׁדַרוּהָ עַל יְדֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, אֲתָא אֵלִיָּהוּ פָּתְקֵיהּ אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי, אֲזַל וְלָא אֲתָא.

ולא אשגח ביה [השגיח בו] אותו אדם, קם למימר להו [עמד לומר להם] את עדותו. באותו זמן הוה כתיבא איגרתא [היתה נכתבת אגרת] דהוה כתיב מחשיבי דמלכות לשדורי לבי קיסר [שהיתה כתובה מחשובי המלכות לשלוח לבית הקיסר], ושדרוה על ידיה דההוא גברא [ושלחו על ידי אותו אדם שבא להעיד], אתא [בא] אליהו פתקיה ארבע מאה פרסי [וזרקו ארבע מאות פרסות] למרחק, אזל [הלך] ולא אתא [חזר] ונתבטלו איפוא ההאשמות כנגד ר' אלעזר בן פרטא.

אַתְיוּהוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי קָא עֲסַקְתְּ בְּאוֹרַיְיתָא? אֲמַר לְהוּ: ״כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי״. מִיָּד גָּזְרוּ עָלָיו לִשְׂרֵיפָה, וְעַל אִשְׁתּוֹ לַהֲרִיגָה, וְעַל בִּתּוֹ לֵישֵׁב בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת. עָלָיו לִשְׂרֵיפָה – שֶׁהָיָה

אתיוהו [הביאו] את ר' חנינא בן תרדיון לדין, אמרו ליה [לו]: אמאי קא עסקת באורייתא [מדוע עסקת בתורה]? אמר להו [להם] כלשון הכתוב: "כאשר צוני ה' אלהי" (דברים ד, ה ). מיד גזרו עליו למות בשריפה, ועל אשתו גזרו להריגה בחרב, ועל בתו לישב בקובה של זונות. ומסבירים מדוע נגזרו עליו משמים העונשים הללו: עליו לשריפה — שהיה