וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. רַב אַשִׁי אָמַר: סְתַם אֲרִי שָׁבוּר הוּא אֵצֶל מְלָאכָה.

ואליבא [ולפי שיטת] ר' יהודה במשנה הקודמת, (לעיל עבודה זרה יד,ב) שמתיר למכור בהמה גסה שהיא שבורה. אבל חיה גסה שלימה — אסור למכור, כדרך שאסור למכור בהמה גסה. רב אשי אמר: אין צורך להעמיד במקרה מיוחד כזה, אלא סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה כלומר, אינו מסוגל לעשות מלאכה, וממילא החשש במכירה אינו קיים לגביו.

מֵיתִיבֵי: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹכְרִין לָהֶן בְּהֵמָה גַּסָּה כָּךְ אֵין מוֹכְרִין לָהֶן חַיָּה גַּסָּה, וַאֲפִילּוּ בְּמָקוֹם שֶׁמּוֹכְרִין לָהֶן בְּהֵמָה דַּקָּה, חַיָּה גַּסָּה אֵין מוֹכְרִין לָהֶן; תְּיוּבְתָּא דְּרַב חָנָן בַּר רָבָא! תְּיוּבְתָּא.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: כשם שאין מוכרין להן בהמה גסה, כך אין מוכרין להן חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה, חיה גסה אין מוכרין להן. אם כן, תיובתא [קושיה חמורה] על רב חנן בר רבא, שהתיר! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דבריו. וענין זה שעסקנו בו נידון גם בצורות אחרות.

רָבִינָא רָמֵי מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא וּמְשַׁנֵּי; תְּנַן: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן דּוּבִּין וַאֲרָיוֹת וְלֹא כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֵזֶק לָרַבִּים; טַעְמָא דְּאִית בֵּיהּ נֵזֶק, הָא לֵית בֵּיהּ נֵזֶק – מוֹכְרִין.

רבינא רמי מתניתין אברייתא ומשני [היה משליך מראה סתירה בין משנתנו והברייתא ומתרץ], כיצד? תנן [שנינו במשנתנו]: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] חיה כמו ארי דאית ביה [שיש בו] נזק אין מוכרים, הא לית ביה [אבל דבר שאין בו] נזק — מוכרין.

וּרְמִינְהִי: כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹכְרִין בְּהֵמָה גַּסָּה כָּךְ אֵין מוֹכְרִין חַיָּה גַּסָּה, וַאֲפִילּוּ בְּמָקוֹם שֶׁמּוֹכְרִין בְּהֵמָה דַּקָּה, חַיָּה גַּסָּה אֵין מוֹכְרִין! וּמְשַׁנֵּי: בַּאֲרִי שָׁבוּר, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. רַב אַשִׁי אָמַר: סְתַם אֲרִי שָׁבוּר הוּא אֵצֶל מְלָאכָה.

ורמינהי [ומקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: כשם שאין מוכרין בהמה גסה, כך אין מוכרין חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין בהמה דקה, חיה גסה אין מוכרין, משמע שאין מוכרים כלל חיה גסה, אפילו כשאינה גורמת נזק! ומשני [ומתרץ] רבינא: מדובר במשנה בארי שבור, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יהודה. ואילו רב אשי אמר: סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה.

מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן: מַאן לֵימָא לָן דַּאֲרִי חַיָּה גַּסָּה הִיא? דִּלְמָא חַיָּה דַּקָּה הִיא!

ולעצם הראיה לענין זה ממשנתנו, מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שארי חיה גסה היא? דלמא [שמא] חיה דקה היא, ואין לדייק מכאן לעניין חיה גסה!

רַב אַשִׁי דָּיֵיק מַתְנִיתִין וּמוֹתִיב תְּיוּבְתָּא; תְּנַן: אֵין מוֹכְרִין לָהֶן דּוּבִּים וַאֲרָיוֹת וְלֹא כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֵזֶק לָרַבִּים; טַעְמָא דְּאִית בֵּיהּ נֵזֶק, הָא לֵית בֵּיהּ נֵזֶק מוֹכְרִין.

ועוד מביאים, רב אשי דייק מתניתין ומותיב תיובתא [היה מדייק ממשנתנו ומקשה ממנה קושיה חמורה], כיצד? תנן [שנינו במשנה]: אין מוכרין להן דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] דבר דאית ביה [שיש בו] נזק, הא לית ביה [הרי אם אין בו] נזק מוכרין; ועוד יש לדייק:

וְטַעְמָא אֲרִי, דִּסְתַם אֲרִי שָׁבוּר הוּא אֵצֶל מְלָאכָה, אֲבָל מִידֵי אַחֲרִינָא דְּעָבֵיד מְלָאכָה לָא, תְּיוּבְתָּא דְּרַב חָנָן בַּר רָבָא! תְּיוּבְתָּא.

טעמא [הטעם, דווקא] ארי, שסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה, מותר במכירה אם אין בו נזק, אבל מידי אחרינא דעביד [דבר אחר, חיה אחרת שעושה] מלאכה — לא, אסור למכור אותו, ואם כן מכאן תיובתא [קושיה חמורה] על רב חנן בר רבא שהתיר! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

וְחַיָּה גַּסָּה מִיהַת מַאי מְלָאכָה עָבְדָא? אֲמַר אַבַּיֵי, אֲמַר לִי מָר יְהוּדָה: דְּבֵי מָר יוֹחֲנִי טָחֲנִי רֵיחַיִם בַּעֲרוֹדֵי.

ושואלים: וחיה גסה מיהת מאי [על כל פנים איזו] מלאכה עבדא [עושה] היא, שיש לאסור למוכרה? הרי חיה אינה מאולפת למלאכה! אמר אביי, אמר לי מר יהודה: דבי [בביתו] של מר יוחני טחני [היו טוחנים] בריחים בערודי [בערודים], שהם חיה גסה.

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: כִּי הָוֵינַן בֵּי רַב יְהוּדָה, אֲמַר לָן: גְּמִירוּ מִינַּאי הָא מִילְּתָא, דְּמִגַּבְרָא רַבָּה שְׁמִיעַ לִי, וְלָא יָדַעְנָא אִי מֵרַב אִי מִשְּׁמוּאֵל: חַיָּה גַּסָּה הֲרֵי הִיא כִּבְהֵמָה דַּקָּה לְפִירְכּוּס.

אמר ר' זירא: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב יהודה, אמר לן [לנו]: גמירו מינאי הא מילתא, דמגברא רבה שמיע לי [לימדו ממני דבר זה, שמאדם גדול שמעתי אותה], ולא ידענא אי [ואיני יודע, איני זוכר, אם] מרב שמעתיה אי [אם] משמואל: חיה גסה הרי היא נידונת כבהמה דקה לענין פירכוס לאחר שחיטה.

כִּי אֲתַאי לְקוֹרְקוֹנְיָא, אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְרַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: חַיָּה גַּסָּה הֲרֵי הִיא כִּבְהֵמָה דַּקָּה לְפִירְכּוּס, אָמִינָא: שְׁמַע מִינָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל אִיתְּמַר. כִּי אֲתַאי לְסוּרָא, אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְרַבָּה בַּר יִרְמְיָה דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: חַיָּה גַּסָּה הֲרֵי הִיא כִּבְהֵמָה דַּקָּה לְפִירְכּוּס, אָמִינָא: שְׁמַע מִינָּהּ אִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב וְאִיתְּמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

וממשיך ר' זירא ומספר: כי אתאי [כאשר הגעתי] לעיר קורקוניא, אשכחתיה [מצאתי] את רב חייא בר אשי, ויתיב וקאמר משמיה [ויושב היה ואומר משמו] של שמואל: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אמינא [אמרתי]: שמע מינה משמיה [למד מכאן שמשמו] של שמואל איתמר [נאמר] דבר זה, ונתברר ספיקו של רב יהודה. כי אתאי [כאשר הגעתי] לסורא, אשכחתיה [מצאתי] את רבה בר ירמיה דיתיב וקאמר לה משמיה [שיושב ואומר את ההלכה הזו משמו] של רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, ומתוך כך אמינא [אמרתי]: שמע מינה איתמר משמיה [למד מכאן, שנאמר הדבר משמו] של רב ואיתמר משמיה [ונאמר גם משמו] של

כִּי סְלִיקַתְּ לְהָתָם, אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְרַב אַסִי דְּיָתֵיב וְקָאָמַר, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: חַיָּה גַּסָּה הֲרֵי הִיא כִּבְהֵמָה דַּקָּה לְפִירְכּוּס, אֲמַרִי לֵיהּ: וְלָא סָבַר לָהּ מָר דְּמַאן מָרָא דִּשְׁמַעְתְּתָא רַבָּה בַּר יִרְמְיָה? אֲמַר לִי: פַּתְיָא אוּכָּמָא, מִינַּאי וּמִינָּךְ תִּסְתַּיֵּים שְׁמַעֲתָא.

שמואל. כי סליקת להתם [כאשר עליתי לשם] לארץ ישראל, אשכחתיה [מצאתי] את רב אסי דיתיב וקאמר [שיושב ואומר], אמר רב חמא בר גוריא משמיה [משמו] של רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אמרי ליה [אמרתי לו]: ולא סבר לה מר דמאן מרא דשמעתתא [וכי אין אדוני סבור שמיהו בעליה, מוסרה, של שמועה זו] רבה בר ירמיה? ומדוע לא אמרת בשמו? אמר ליה [לו]: פתיא אוכמא [סיר שחור], כלומר אדם המתייגע הרבה בתורה, מינאי ומינך תסתיים שמעתא [ממני וממך תסתיים השמועה], שנצרף את שני הדברים למסורת אחת.

אִיתְּמַר נַמִי, אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב אַסִי אָמַר רַבָּה בַּר יִרְמְיָה אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: חַיָּה גַּסָּה הֲרֵי הִיא כִּבְהֵמָה דַּקָּה לְפִירְכּוּס.

ומעירים: ואכן, איתמר נמי [נאמר גם כן] במסורת הלכה זו כדברי רב אסי: אמר ר' זירא אמר רב אסי אמר רבה בר ירמיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.

״אֵין בּוֹנִין״ כו׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שָׁלֹשׁ בַּסִילֵקָאוֹת הֵן: שֶׁל מְלָכִים, וְשֶׁל מֶרְחֲצָאוֹת, וְשֶׁל אוֹצָרוֹת. אָמַר רָבָא: שְׁתַּיִם לְהֶיתֵּר וְאֶחָד לְאִיסּוּר, וְסִימָן: ״לֶאֱסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים״.

שנינו במשנה שאין בונין בסילקאות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, שלש מיני בסילקאות הן: של מלכים, ושל מרחצאות, ושל אוצרות (מחסנים). אמר רבא: שתים מהם להיתר שאין בהם צד איסור (ללא חשש הריגה) ומותר לבנותם, ואחד מהם לאיסור, וסימן לדבר: "לאסר מלכיהם בזקים" (תהלים קמט, ח), ומכאן רמז שבסילקאות של מלכים הם האסורות בבניה.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: כּוּלָּם לְהֶיתֵּר. וְהָתְנַן: אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶן בַּסִילֵקִי, גַּרְדּוֹם, אִיצְטַדְיָיא וּבִימָּה! אֵימָא: שֶׁל גַּרְדּוֹם וְשֶׁל אִיצְטַדְיָיא וְשֶׁל בִּימָּה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], אמר רבא: כולם להיתר. ומקשים: כיצד כולם להיתר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בונין עמהן בסילקי, גרדום, איצטדייא ובימה! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן את לשון המשנה כך: אין בונים עמהן בסילקי של גרדום ושל איצטדייא ושל בימה, אבל בסילקי שלא לצרכי דין והריגה — בונים.

תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁנִּתְפַּס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמִינוּת, הֶעֱלֻהוּ לְגַרְדּוֹם לִידּוֹן. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: זָקֵן שֶׁכְּמוֹתְךָ יַעֲסוֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַלָּלוּ?

עקב דברים אלה מספרים כמה מעשים על חכמים שנדונו על ידי המלכות. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשנתפס ר' אליעזר למינות כלומר, כשהואשם על ידי השלטונות באשמת מינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון (שופט): זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו של המינות?

אָמַר לוֹ: נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּין. כְּסָבוּר אוֹתוֹ הֶגְמוֹן עָלָיו הוּא אוֹמֵר, וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וְהֶאֱמַנְתִּי עָלֶיךָ, דִּימוֹס, פָּטוּר אַתָּה.

אמר לו: נאמן עלי הדיין. ומסבירים: כסבור (סבור היה) אותו הגמון: עליו הוא אומר, שר' אליעזר מדבר על ההגמון עצמו שיוציא את דינו כראוי. ואולם הוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים כלומר, הוא התכוון לומר שנאמנים עליו דיני שמים, שאם נתפס בדבר זה מן הסתם כך היה ראוי לו. אמר לו ההגמון: הואיל והאמנתי (האמנת אותי) עליך, דימוס, כלומר פטור אתה.

כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו אֶצְלוֹ לְנַחֲמוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי, תַּרְשֵׁינִי לוֹמַר דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶּׁלִּימַּדְתָּנִי? אָמַר לוֹ: אֱמוֹר. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שֶׁמָּא מִינוּת בָּא לְיָדְךָ

כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו על שהאשימוהו באשמת מינות, ולא קיבל עליו תנחומין במה שאמרו לו. אמר לו ר' עקיבא: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא דבר של מינות בא לידך