לָא סְתָמָן צְרִיכָא לְמֵימַר דִּמְזַבְּנִינַן, וְלָא פֵּירוּשָׁן צְרִיכָא לְמֵימַר דְּלָא מְזַבְּנִינַן! אֶלָּא סְתָמָן – דְּקָאָמַר חִיטֵּי, פֵּירוּשָׁן – דְּקָאָמַר חִוָּורָתָא;

הרי לא על סתמן צריכא למימר דמזבנינן [צריך לומר שמוכרים אנו], להם, ולא על פירושן צריכא למימר דלא מזבנינן [צריך לומר שאין אנו מוכרים], שדברים אלה ברורים מעצמם! אלא יש להסביר: סתמן פירושו דקאמר [שהוא אומר] שרצונו לקנות חיטי [חיטים], פירושן — דקאמר חוורתא [שהוא אומר שרצונו בחיטים לבנות] שהן משמשות לעבודה זרה.

מִכְּלָל דְּתַרְנְגוֹל אֲפִילּוּ סְתָמָן נַמִי לָא! אָמְרִי: לְעוֹלָם סְתָמָן – דְּקָאָמַר חִיטֵּי חִוָּורָתָא, פֵּירוּשָׁן – דְּקָאָמַר לַעֲבוֹדָה זָרָה;

ומכאן נדייק: מכלל שתרנגול שאמרו במשנה שלא למכור — אפילו סתמן נמי [גם כן] כשלא פירש לבן, לא ימכור להם, שלא כדברי ר' זירא! ובתשובה לכך אמרי [אומרים]: לעולם סתמן פירושו דקאמר חיטי חוורתא [שאומר הגוי שרצונו בחיטים לבנות], פירושן — דקאמר [שהוא אומר] שצריך אותן לעבודה זרה;

וּפֵירוּשָׁן אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הַאי גַּבְרָא לָאו לַעֲבוֹדָה זָרָה קָא בָּעֵי, אֶלָּא מֵיבַק הוּא דַּאֲבִיק בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְסָבַר: כִּי הֵיכִי דְּהַהוּא גַּבְרָא אֲבִיק בֵּיהּ כּוּלֵּי עָלְמָא נַמִי אֲבִיקוּ, אֵימָא הָכִי כִּי הֵיכִי דְּלִיתְבוּ לִי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ופירושן אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], ומדוע? שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: האי גברא [אדם זה] באמת לאו [לא] לעבודה זרה קא בעי [הוא צריך] את החיטים, שהרי אין דרכם בכך, אלא מיבק הוא דאביק [אדוק הוא] בעבודה זרה, וסבר [והוא סבור]: כי היכי דההוא גברא אביק ביה כולי עלמא נמי אביקו [כמו שאותו אדם, הוא עצמו, דבוק בה, כולם גם כן דבוקים בה], ולכן הוא אומר בלבו: אימא הכי כי היכי דליתבו לי [אומר כך, שרצוני לעבודה זרה, כדי שיתנו לי], אף שבאמת אין הם לעבודה זרה, ויהיה מותר, קא משמע לן [משמיע לנו] שכיון שפירש לעבודה זרה — אסור, שיש לחשוש שלכך באמת הוא מתכוון.

בָּעֵי רַב אַשִׁי: ״תַּרְנְגוֹל לָבָן קָטוּעַ לְמִי״, מַהוּ לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן שָׁלֵם? מִי אָמְרִינַן: מִדְּקָאָמַר ״קָטוּעַ״ לָא לַעֲבוֹדָה זָרָה קָבָּעֵי, אוֹ דִּלְמָא אִיעֲרוּמֵי קָא מַעֲרִים?

בעי [שאל] רב אשי: אם אומר הגוי ושואל בין המוכרים: "תרנגול לבן קטוע למי יש למכור", מהו למכור לו תרנגול לבן שלם? וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אנו אומרים]: מדקאמר [מכיון שהוא אומר] קטוע, סימן שלאו [לא] לעבודה זרה קבעי [הוא צריך] אותו, שהרי אינם מקריבים קרבן חסר אבר, ויהיה מותר למכור לו, או דלמא איערומי קא מערים [שמא מערים הוא] שהוא יודע שלא ימכרו לו שלם אם יבקש זאת, והוא סבור שהואיל וקטוע אינו מצוי, יקבל מהם שלם, ואסור למכור לו?

אִם תִּימְצֵי לוֹמַר הַאי אִיעֲרוּמֵי הוּא דְּקָא מַעֲרִים, ״תַּרְנְגוֹל לָבָן לְמִי, תַּרְנְגוֹל לָבָן לְמִי״, וִיהַבוּ לֵיהּ שָׁחוֹר וּשְׁקַל, וִיהַבוּ לֵיהּ אָדוֹם וּשְׁקַל, מַהוּ לִמְכּוֹר לוֹ לָבָן? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּיהַבוּ שָׁחוֹר וּשְׁקַל, אָדוֹם וּשְׁקַל – לָאו לַעֲבוֹדָה זָרָה קָא בָּעֵי, אוֹ דִּלְמָא אִיעֲרוּמֵי קָא מַעֲרִים? תֵּיקוּ.

וממשיך רב אשי: אם תימצי (תמצא) לומר האי איערומי הוא דקא מערים [במקרה שכ זה מערים הוא], ואסור הדבר, יש לשאול: אם שאל "תרנגול לבן למי, תרנגול לבן למי", ויהבו ליה [ונתנו לו] תרנגול שחור ושקל [ולקח], ויהבו ליה [ונתנו לו] תרנגול אדום ושקל [ולקח], מהו למכור לו לבן גם כן? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דיהבו [שנתנו] לו שחור ושקל [ולקח], אדום ושקל [ולקח], לאו [לא] לעבודה זרה קא בעי [הוא צריך], או דלמא איערומי קא מערים [שמא מערים הוא]? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

״רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף דֶּקֶל״ וכו׳. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לַאֲבִימֵי: גְּמִירִי, דַּעֲבוֹדָה זָרָה דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ אַרְבַּע מְאָה פִּירְקֵי הָוְיָין, וַאֲנַן חֲמִשָּׁה תְּנַן, וְלָא יָדְעִינַן מַאי קָאָמְרִינַן.

שנינו במשנה ר' מאיר אומר: אף דקל טב וחצב אין מוכרים לגוים. אמר ליה [לו] רב חסדא לאבימי: גמירי [למודים אנו] במסורת, שמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו ארבע מאה פירקי הויין [ארבע מאות פרקים היו בה], ואנן חמשה תנן [ואילו אנו חמישה פרקים בלבד אנו שונים בה], ובכל זאת לא ידעינן מאי קאמרינן [אין אנו יודעים מה אנו אומרים].

וּמַאי קַשְׁיָא? דְּקָתָנֵי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף דֶּקֶל טַב, חָצָב וְנַקְלָס – אָסוּר לִמְכּוֹר לְגוֹיִם; דֶּקֶל טַב הוּא דְּלָא מְזַבְּנִינַן, הָא דֶּקֶל בִּישׁ מְזַבְּנִינַן; וְהָתְנַן: אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע! אֲמַר לֵיהּ: מַאי ״דֶּקֶל טַב״? פֵּירוֹת דֶּקֶל טַב. וְכֵן אָמַר רַב הוּנָא: פֵּירוֹת דֶּקֶל טַב.

ושאל אותו: ומאי קשיא [ומה קשה], מה אינך מבין במשנתנו? אמר לו: דקתני [ששנינו], ר' מאיר אומר: אף דקל טב, חצב ונקלס אסור למכור לגוים. ונדייק: דקל טב [טוב] הוא דלא מזבנינן [שאין אנו מוכרים], הא דקל ביש מזבנינן [אבל דקל רע מוכרים אנו]. והתנן [והרי שנינו במשנה] להלן: אין מוכרין להם במחובר לקרקע כל דבר! אמר ליה [לו]: מאי [מה] פירוש "דקל טב [טוב] "? פירות של דקל טב [טוב] שהם תלושים. וכן אמר רב הונא: פירות דקל טב [טוב].

״חָצָב״ – קַשְׁבָּא. ״נַקְלָס״ – כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רַבִּי חָמָא בַּר יוֹסֵף: קוֹרְיָיטֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב דִּימִי: תְּנַן ״נַקְלָס״ וְלָא יָדְעִינַן מַהוּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״קוֹרְיָיטֵי״ וְלָא יָדְעִינַן, מַאי אַהֲנִית לָן? אֲמַר לֵיהּ: אַהֲנַאי לְכוּ, דְּכִי אָזְלַתְּ הָתָם אָמְרַתְּ לְהוּ ״נַקְלָס״ וְלָא יָדְעִי, אָמְרַתְּ לְהוּ ״קוֹרְיָיטֵי״ – וְיָדְעִי, וְקָא מַחֲווּ לָךְ.

שנינו במשנה: "חצב", ומסבירים שהוא קשבא [מין תמרים]. ובפירוש "נקלס" מסופר, כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' חמא בר יוסף: קורייטי. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: תנן [שנינו במשנה] "נקלס" ולא ידעינן [ואין אנו יודעים] מהו, ואת אמרת [ואתה אומר] קורייטי, ולא ידעינן [ואין אנו יודעים] מהו, אם כן מאי אהנית לן [מה הועלת לנו], אם גם את הפירוש איננו יודעים? אמר ליה [להם]: אהנאי לכו [אני הועלתי לכם], דכי אזלת התם [שכאשר תלך לשם] לארץ ישראל אמרת להו [אומר אתה להם] "נקלס" — ולא ידעי [ואינם יודעים], אמרת להו [אומר אתה להם] "קורייטי" — וידעי, וקא מחוו לך [ויודעים, ומראים לך מהו].

מתני׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַּקָּה לְגוֹיִם – מוֹכְרִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר – אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַּסָּה, עֲגָלִים וּסְיָיחִים, שְׁלֵמִין וּשְׁבוּרִין; רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה, וּבֶן בְּתֵירָא מַתִּיר בְּסוּס.

מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים — מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור — אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, שנמצא עובד בה בשבת, וישראל מצווה על שביתת בהמתו. ואף לא עגלים וסייחים, בין שלמין ובין שבורין שאינם יכולים לעשות מלאכה. ר' יהודה מתיר בשבורה, ובן בתירא מתיר בסוס.

גמ׳ לְמֵימְרָא, דְּאִיסּוּרָא לֵיכָּא, מִנְהָגָא הוּא דְּאִיכָּא, הֵיכָא דִּנְהִיג אִיסּוּר – נְהוּג, הֵיכָא דִּנְהִיג הֶיתֵּר – נְהוּג;

מדברי המשנה שבמקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה אין מוכרים, מדייקים: למימרא [לומר] מכאן דאיסורא ליכא [שאיסור אין בכך], אלא רק מנהגא הוא דאיכא [מנהג הוא שיש], היכא דנהיג [במקום שנוהגים] איסור — נהוג [נוהגים], היכא דנהיג [במקום שנוהגים] היתר — נהוג [נוהגים].

וּרְמִינְהִי: אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדְּקָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה! אָמַר רַב: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לִמְכּוֹר הִתִּירוּ לְיַיחֵד, מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ לְיַיחֵד אָסְרוּ לִמְכּוֹר.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו כאיסור, ולא כמנהג: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים, מפני שחשודין על הרביעה, וכיוון שהדבר אסור להם הרי זה בכלל הציווי "לפני עיור לא תתן מכשול". אמר רב: הלכה זו של העמדת בהמה בפונדקאות תלויה בהלכה שבמשנתנו, מקום שהתירו למכור לגוים, הרי זה משום שבאותו מקום אינם חשודים על רביעת בהמה דקה, ובמקום כזה גם התירו לייחד עימם בהמה דקה בפונדקאות. וכן לצד האחר, מקום שאסרו לייחד בפונדקאות אסרו גם למכור.