פַּרְצוּפוֹת לָמָּה לִי? מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי: כַּיּוֹצֵא בּוֹ לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל גַּבֵּי הַסִּילּוֹן וְיִשְׁתֶּה, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

ויש לשאול עוד, דין פרצופות למה לי להזכיר בברייתא? שאם להשמיענו משום ענין סכנת נפשות — כבר למדנו דבר זה במעיין! ומשיבים: דבר זה לא נכתב לגופו, אלא משום דקבעי למיתני [שרצה לשנות]: כיוצא בו לא יניח פיו על גבי הסילון (צינור) וישתה, מפני הסכנה.

מַאי סַכָּנָה? עֲלוּקָה. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם לֹא מִן הַנְּהָרוֹת וְלֹא מִן הָאֲגַמִּים, לֹא בְּפִיו וְלֹא בְּיָדוֹ אַחַת, וְאִם שָׁתָה – דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה? סַכָּנַת עֲלוּקָה.

ומסבירים: מאי [מהי] סכנה זו? סכנת בליעת עלוקה המצויה במים. וכן תנו רבנן [שנו חכמים]: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים, לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה — דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי [מהי] סכנה זו? סכנת עלוקה.

מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַבּוֹלֵעַ נִימָא שֶׁל מַיִם – מוּתָּר לְהָחֵם לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת; וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבָּלַע נִימָא שֶׁל מַיִם, וְהִתִּיר רַבִּי נְחֶמְיָה לְהָחֵם לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת. אַדְּהָכִי וְהָכִי? אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: לִיגְמַע חַלָּא.

מסייע ליה [לו] דבר זה לר' חנינא, שאמר ר' חנינא: הבולע נימא (עלוקה) של מים — מותר לחלל עליו את השבת מפני הסכנה ולהחם (לחמם) לו חמין בשבת כדי להמית את העלוקה בשתיית החמין. ומעשה באחד שבלע נימא של מים, והתיר ר' נחמיה להחם לו חמין בשבת. ושואלים: אדהכי והכי [בינתיים] עד שמביאים לו את החמין, מה יעשה? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ליגמע חלא [שיגמע חומץ].

אֲמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הַאי מַאן דְּבָלַע זִיבּוּרָא – מִחְיָיא לָא חַיֵּי, מִיהוּ לִשְׁקְיֵהּ רְבִיעִתָּא דְּחַלָּא שַׁמְגָּז, אֶפְשָׁר דְּחַיֵּי פּוּרְתָּא עַד דְּמַפְקִיד אַבֵּיתֵיהּ.

אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא [מי שבולע צרעה] — מחייא לא חיי [לחיות לא יחיה], שהעקיצה תגרום למותו, אלא מיהו לשקיה רביעתא דחלא שמגז [מכל מקום שישקו אותו רביעית של חומץ חריף], אפשר דחיי פורתא [שיחיה מעט] עד דמפקיד אביתיה [שיצווה לביתו, למשפחתו] כל מה שהוא רוצה לומר בטרם ימות.

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם בַּלַּיְלָה, וְאִם שָׁתָה – דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה? סַכָּנַת שַׁבְרִירֵי. וְאִם צָחֵי, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? אִי אִיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ, לִיתְרְיֵיהּ וְלֵימָא לֵיהּ: ״צָחֵינָא מַיָּא״; וְאִי לָא, נְקַרְקֵשׁ בְּנַכְתְמָא אַחַצְבָּא, וְנֵימָא אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ: ״פְּלָנְיָא בַּר פְּלָנִיתָא, אָמְרָה לָךְ אִימָּךְ אִזְדַּהַר מִשַּׁבְרִירֵי בְרִירֵי רִירֵי יִרֵי רֵי בְּכָסֵי חִיוָּרֵי״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לא ישתה אדם מים בלילה, ואם שתה — דמו בראשו, הוא אחראי למותו, והוא מפני הסכנה. ומסבירים: מאי [מהי] הסכנה שיש בדבר? סכנת שברירי שהוא רוח רעה השורה על המים. ומוסיפים: ואם הוא צחי, מאי תקנתיה [צמא, מה תקנתו לעשות]? אי איכא אחרינא בהדיה [אם יש אדם אחר איתו], ליתרייה ולימא ליה [שיעיר אותו ויאמר לו]: "צחינא מיא" [צמא אני למים]. ואי [ואם] לא אם אין אחר איתו, נקרקש בנכתמא אחצבא [שיקיש במכסה על הכד], ונימא איהו לנפשיה [ושיאמר הוא לעצמו] לחש זה: "פלניא בר פלניתא [פלוני בן פלונית], אמרה לך אימך אזדהר [היזהר] משברירי ברירי רירי ירי רי בכסי חיורי [בכוסות לבנות]", שזהו הלחש לרוח רעה זו.

מתני׳ עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּה עֲבוֹדָה זָרָה, וְהָיוּ בָּהּ חֲנוּיוֹת מְעוּטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעוּטָּרוֹת, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: הַמְעוּטָּרוֹת אֲסוּרוֹת, וְשֶׁאֵינָן מְעוּטָּרוֹת מוּתָּרוֹת.

עיר שיש בה עבודה זרה, והיו בה חנויות מעוטרות לשם עבודה זרה, ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות — אסורות בקנייה מהן, משום שהן עשויות לעבודה זרה זו, ושאינן מעוטרות — מותרות.

גמ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מְעוּטָּרוֹת בְּוֶורֶד וַהֲדַס, דְּקָא מִתְהַנֵּי מֵרֵיחָא, אֲבָל מְעוּטָּרוֹת בְּפֵירוֹת – מוּתָּרוֹת; מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם״, נֶהֱנֶה הוּא דְּאָסוּר,

אמר ר' שמעון בן לקיש: לא שנו שאסורות אלא חנויות שהן מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא [שהוא נהנה מן הריח], שפרחים אלה הרי הם תקרובת לעבודה זרה, אבל אם היו מעוטרות בפירות — מותרות בקנייה מהן, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [הכתוב]: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), נהנה הוא שאסור כלומר, אסור לו ליהנות, כדי שלא ידבק בו משהו מן העבודה הזרה,