הַמְנַשֵּׁר פַּרְסוֹתֶיהָ מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה! תִּרְגְּמָא רַב פַּפָּא: בְּעֶגְלָה הַמּוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן.

המנשר (החותך) פרסותיה של בהמה מן הארכובה (הברך) ולמטה שאינו עושה אותה בכך לטריפה. וכיון שדנים פה בענין טריפה, משמע שמדברים בבהמה טהורה שאסורה או מותרת באכילה! תרגמא [הסביר אותה] את הברייתא רב פפא: מדובר כאן בעגלה המושכת בקרון שהמלך יושב בו, והיא הרי בהמה טהורה.

״יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הֵיכִי קָתָנֵי? יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וְהַנָּחַת בְּלוֹרִיתוֹ, אוֹ דִּלְמָא יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וְהַעֲבָרַת בְּלוֹרִיתוֹ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וְהַנָּחַת בְּלוֹרִיתוֹ, יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וְהַעֲבָרַת בְּלוֹרִיתוֹ.

שנינו במשנה: יום תגלחת זקנו ובלוריתו. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היכי קתני [כיצד הוא שונה]? מה כוונת הדברים? האם הכוונה היא ליום תגלחת זקנו והנחת (השארת) בלוריתו, שמגלח את שער ראשו ומשאיר בלורית שיער מאחוריו לשם עבודה זרה, או דלמא [שמא] הכוונה היא ליום תגלחת זקנו והעברת (גזיזת) בלוריתו, שזה מאוחר יותר ליום הנחתה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, דתניא תרוייהו [ששנינו בברייתא את שניהם], בברייתא אחת: יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו, ובברייתא אחרת שנינו: יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עוֹד אַחֶרֶת יֵשׁ [לָהֶם] בְּרוֹמִי, אַחַת לְשִׁבְעִים שָׁנָה מְבִיאִין אָדָם שָׁלֵם וּמַרְכִּיבִין אוֹתוֹ עַל אָדָם חִיגֵּר, וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ בִּגְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּמַנִּיחִין לוֹ בְּרֹאשׁוֹ קַרְקִיפְלוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,

אגב ענין זה של חגי הרומאים מביאים, אמר רב יהודה אמר שמואל: עוד חגיגה אחרת יש [להם] ברומי, אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם (בלי מום) ומרכיבין אותו על אדם חיגר כרמז שעשיו (השלם) רוכב על יעקב (שצלע לאחר שנאבק עם המלאך), ומלבישין אותו את הרוכב בגדי אדם הראשון, ומניחין לו בראשו את קרקיפלו (עור ראשו) של ר' ישמעאל, שפשטו מעליו הרומיים כשהרגוהו,

וְתָלוּ לֵיהּ [בְּצַוָּארֵיהּ] מִתְקַל [מָאתָן] זוּזָא דְּפִיזָּא, וּמְחַפִּין אֶת הַשְּׁוָוקִים בְּאִינָּךְ, וּמַכְרִיזִין לְפָנָיו: סָךְ קִירִי פְּלַסְתֵּר, אֲחוּהּ דְּמָרָנָא זַיְיפָנָא, דְּחָמֵי חָמֵי וּדְלָא חָמֵי לָא חָמֵי, מַאי אַהֲנֵי לְרַמָּאָה בְּרַמָּאוּתֵיהּ וּלְזַיְיפָנָא בְּזַיְיפָנוּתֵיהּ, וּמְסַיְּימִין בָּהּ הָכִי: וַוי לְדֵין כַּד יָקוּם דֵּין.

ותלו ליה [בצואריה] מתקל [ר'] זוזא דפיזא [ותולים לו בצווארו משקל (מאתיים) זוזים של פז], ומחפין (ומצפים) את השווקים באינך (אבן יקרה מאד), ומכריזין לפניו: סך קירי פלסתר [חשבון האדון כזב], שחשבון הגאולה של יעקב כוזב, אחוה דמרנא זייפנא [אחיו של אדוננו עשיו הוא זייפן], זה דחמי [שראה] חגיגה זו חמי [ראה], ומי שלא חמי [ראה] לא חמי [ראה] בחייו, כי הדבר הוא רק אחת לשבעים שנה, מאי אהני לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה [מה תועלת הועיל לרמאי ברמאותו ולזייפן בזייפנותו], ומסיימין בה באמירה זו הכי [כך]: ווי לדין כד יקום דין [אוי לזה כאשר יקום זה], שכאשר יקום יעקב — יפול עשיו.

אָמַר רַב אַשִׁי: הִכְשִׁילָן פִּיהֶם לָרְשָׁעִים, אִי אָמְרוּ: ״זַיְיפָנָא אֲחוּהּ דְּמָרָנָא״ – כִּדְקָאָמְרִי, הָשְׁתָּא דְּאָמְרִי: ״דְּמָרָנָא זַיְיפָנָא״ – מָרָנָא גּוּפֵיהּ זַיְיפָנָא הוּא.

אמר רב אשי: הכשילן פיהם לרשעים הללו, אי אמרו [אם היו אומרים] "זייפנא אחוה דמרנא" ["זייפן הוא אחיו של אדוננו"] — היה פירוש הדבר כדקאמרי [כפי שהם אומרים ומתכוונים], השתא דאמרי "אחוה דמרנא זייפנא" [עכשיו שהם אומרים "אחיו של אדוננו זייפן"], אפשר להבין מכאן שמרנא גופיה זייפנא [אדוננו עצמו זייפן] הוא.

וְתַנָּא דִּידָן מַאי טַעְמָא לָא קָחָשֵׁיב לָהּ? לְהַאי דְּאִיתָא בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא קָחָשֵׁיב, דְּלֵיתָא בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא לָא קָחָשֵׁיב.

ושואלים: ותנא דידן מאי טעמא לא קחשיב לה [והתנא שלנו במשנה מה טעם אינו מונה אותה] אף את החגיגה הזו? ומשיבים: להאי דאיתא בכל שתא ושתא קחשיב [לזו שישנה בכל שנה ושנה הוא מונה], ואילו לזו דליתא בכל שתא ושתא לא קחשיב [שאינה בכל שנה ושנה אלא אחת לשבעים שנה אינו מונה].

הָנֵי דְּרוֹמָאֵי, וּדְפַרְסָאֵי מַאי? מוּטְרְדֵי וּטוּרְיַסְקֵי, מוֹהַרְנְקֵי וּמוֹהַרִין. הָנֵי דְּפַרְסָאֵי וּדְרוֹמָאֵי, דְּבַבְלָאֵי מַאי? מוֹהַרְנְקֵי וְאַקְנִיתֵיה, בְּחַנוּנֵי וַעֲשַׂר בַּאֲדָר.

ושואלים: הני [חגים אלה] שמנינו במשנה הם דרומאי [של הרומאים], וחגי עבודה זרה דפרסאי מאי [של הפרסיים מהם]? ומשיבים: מוטרדי וטוריסקי, מוהרנקי ומוהרין. ועוד שואלים: הני דפרסאי ודרומאי [אלה הם חגיהם של הפרסיים והרומאיים], דבבלאי מאי [חגיהם של הבבליים מה הם]? ומשיבים: מוהרנקי ואקניתיה, בחנוני ועשר באדר.

אָמַר רַב חָנָן בַּר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: חֲמִשָּׁה בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה קְבוּעִין הֵן, אֵלּוּ הֵן: בֵּית בֵּל בְּבָבֶל, בֵּית נְבוֹ בְכוּרְסֵי, תִּרְעָתָא שֶׁבְּמָפָּג, צְרִיפָא שֶׁבְּאַשְׁקְלוֹן, נָשְׁרָא שֶׁבַּעֲרַבְּיָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: יָרִיד שֶׁבְּעֵין בֶּכִי, נַדְבְּכָה שֶׁבְּעַכּוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: נַתְבְּרָא שֶׁבְּעַכּוֹ. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא מַתְנֵי אִיפְּכָא: יָרִיד שֶׁבְּעַכּוֹ, נַדְבְּכָה שֶׁבְּעֵין בֶּכִי.

אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנן בר רבא אמר רב: חמשה בתי עבודה זרה קבועין הן, אלו הן: בית בל בבבל, בית נבו בעיר כורסי, תרעתא שבעיר מפג, צריפא שבאשקלון, נשרא שבערביא. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: הוסיפו עליהן את יריד שבעין בכי, נדבכה שבעכו. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהיה שונה: נתברא שבעכו. רב דימי מנהרדעא מתני איפכא [היה שונה להיפך]: יריד שבעכו, נדבכה שבעין בכי.

אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב חִסְדָּא: מַאי קְבוּעִין הֵן? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אֲמַר אֲבוּהָ דְּאִימָּךְ: קְבוּעִין הֵן לְעוֹלָם, תְּדִירָא כּוּלָּהּ שַׁתָּא פָּלְחִי לְהוּ.

אמר ליה [לו] רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא: מאי [מה] פירוש "קבועין הן"? אמר ליה [לו]: הכי אמר אבוה דאימך [כך אמר אבי אמך] רב חנן בר רבא: קבועין הן לעולם, כלומר, תדירא כולה שתא פלחי להו [תדיר, בכל השנה עובדים אותם], ואין להם יום איד אחד בלבד.

אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּגּוֹלָה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם אֵידָם בִּלְבַד. וְיוֹם אֵידָם נַמִי מִי אֲסִיר? וְהָא רַב יְהוּדָה שְׁרָא לֵיהּ לְרַב בְּרוּנָא לְזַבּוּנֵי חַמְרָא, וּלְרַב גִּידֵּל – לְזַבּוּנֵי חִיטִּין בְּחַגְתָּא דְּטַיָּיעֵי! שָׁאנֵי חַגְתָּא דְּטַיָּיעֵי, דְּלָא קְבִיעָא.

אמר שמואל: הלכה היא שבגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד, ולא הימים שלפניהם ואחריהם, משום שאנו חיים בין הגוים ואין אנו יכולים להימנע מלשאת ולתת איתם זמן מרובה כל כך. ושואלים: ויום אידם עצמו נמי מי אסיר [גם כן האם אסור]? והא [והרי] רב יהודה שרא ליה [התיר לו] לרב ברונא לזבוני חמרא [למכור לגוים יין], ולרב גידל לזבוני חיטין בחגתא דטייעי [למכור חיטים בחג של הערבים הסוחרים]! ומשיבים: שאני חגתא דטייעי, דלא קביעא [שונה חגם של הערבים, שאינו קבוע], ולכן לא גזרו בו.

מתני׳ עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה – חוּצָה לָהּ מוּתָּר. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדָה זָרָה – תּוֹכָהּ לָהּ מוּתָּר. מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם? בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיוּחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם – אָסוּר, וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ לְמָקוֹם אַחֵר – מוּתָּר.

עיר שיש בה עבודה זרה — חוצה לה מחוץ לעיר הזו מותר לשאת ולתת עימהם. אם היה חוצה לה עבודה זרה — תוכה לה בתוך העיר עצמה מותר. מהו לילך לשם לאותו מקום שיש בו עבודה זרה? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום בלבד — אסור ללכת, מפני שנראה כהולך לחגיגתם, ואם היה יכול להלך בה בדרך זו למקום אחר — מותר ללכת בדרך.

גמ׳ הֵיכִי דָּמֵי חוּצָה לָהּ? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: כְּגוֹן עַטְלוּזָא שֶׁל עַזָּה. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מֵרַבִּי חֲנִינָא: עַטְלוּזָא שֶׁל עַזָּה, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לֹא הָלַכְתָּ לְצוֹר מִיָּמֶיךָ, וְרָאִיתָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹי

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] חוצה לה, כמה הוא המרחק מן העיר שנחשב הדבר מחוצה לה? אמר ר' שמעון בן לקיש משום (בשם) ר' חנינא: כגון עטלוזא (השוק) של עזה שהוא מחוץ לחומות העיר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], בעא מיניה [שאל אותו] ר' שמעון בן לקיש מר' חנינא: עטלוזא של עזה, מהו? האם מותר לעשות בו מסחר ביום אידם של בני עזה? אמר ליה [לו] וכי לא הלכת לצור מימיך, וראית שם ישראל וגוי