menu
small logo

חזור

עבודה זרה

דף י.

וְלֵימָא לֵיהּ מֵימַר [בְּהֶדְיָא]! אָמַר: שָׁמְעִי (בִּי) חֲשׁוּבֵי רוֹמִי וּמְצַעֲרוּ לֵיהּ. וְלֵימָא לֵיהּ בְּלַחַשׁ! מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל״.

ושואלים: ולימא ליה מימר [בהדיא] [ושיאמר לו במפורש] את הדברים הללו, ומדוע עשה רבי בדרך רמז שאפשר גם לטעות בה? ומשיבים: אמר רבי: אילו אומר במפורש, שמעי (בי) חשובי רומי ומצערו ליה [ישמעו (אותי) חשובי הרומאים ויצערו אותו כלומר, אותי]. ושואלים: ולימא ליה [שיאמר לו] בלחש! ואומרים: גם באופן זה חשש רבי לומר, שמא יישמעו דבריו, משום דכתיב [שנאמר]: "כי עוף השמים יוליך את הקול" (קהלת י, כ).

רש"י

ולימא ליה בפרהסיא:

דלמא מצערי ליה לרבי:

הֲוָה לֵיהּ הַהוּא בְּרַתָּא דִּשְׁמָהּ גִּירָא, קָעָבְדָה אִיסּוּרָא; שְׁדַר לֵיהּ גַּרְגִּירָא, שְׁדַר לֵיהּ כּוּסְבַּרְתָא; שְׁדַר לֵיהּ כַּרְתִּי, שְׁלַח לֵיהּ חָסָא.

ועוד מסופר, הוה ליה ההוא ברתא [היתה לו לאנטונינוס בת אחת] ששמה היה גירא, קעבדה איסורא [ועשתה דבר איסור, בזנות], שדר ליה [שלח לו] אנטונינוס לרבי את הצמח גרגירא שיש בו רמז: גר (=זנתה) גירא, שדר ליה [שלח לו] רבי צמח ששמו כוסברתא, ואנטונינוס הבין שהוא רומז לו: כוס ברתא (=הרוג את הבת). שדר ליה [שלח לו] אנטונינוס את הצמח כרתי שיש בו רמז: אני נכרת אם אני אעשה כן. שלח ליה [שלח לו] רבי חסא, לומר: חוס עליה.

רש"י

עבדה איסורא זנתה:

שדר ליה אנטונינוס לרבי עשב ששמו גרגירא רוק"א בלע"ז והבין רבי מה לי ולעשב הזה ודאי סימנא הוא דשלח לי גרגירא נגרר' ונמשך לב גירא עם הנואפים יודע היה ללמוד אנטונינוס:

שדר ליה רבי כוסברתא בלע"ז אלוינאר"א. כלומר שחוט הבת כוס ברתא שתי מלות:

הדר שדר ליה אנטונינוס כרתי בלע"ז פורי"ש. כלומר אם כן יכרת זרעי:

הדר שדר ליה חסא לייטוג"א בלע"ז. כלומר חוס עלה:

תוספות

שדר ליה כוסברתא לפ"ה קשה מה עלה בדעתו של רבי מתחלה לומר שישחטנה ועוד קשה שלבסוף חזר בו רבי מעצמו לכך נראה כפירוש ר"ח והערוך שדר ליה גרגירא כלומר נאפה גירא הנואף והנואפת תרגום ירושלמי גיירא וגיירתא שדר ליה כוסברתא כסה על קלונה והוכיחנה בסתר ואנטונינוס לא הבין מה ששלח לו והיה סבור שאמר שחוט הבת ושדר ליה כרתי כלומר וכי תתן לי עצה שיכרת זרעי שדר ליה חסא כלומר לא שלחתי לך אלא שתחוס עליה כלומר וכסה אותה אמרתי לך:

כָּל יוֹמָא הֲוָה שְׁדַר לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא בְּמַטְרָאתָא וְחִיטֵּי אַפּוּמַיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: אַמְטִיּוּ חִיטֵּי לְרַבִּי. אֲמַר [לֵיהּ רַבִּי]: לָא צְרִיכְנָא, אִית לִי טוּבָא. אֲמַר: לֶיהֱווּ לְמַאן דְּבַתְרָךְ דְּיָהֲבִי לְבַתְרָאֵי דְּאָתוּ בַּתְרָךְ, וּדְאָתֵי מִינַּיְיהוּ נֵיפּוֹק עֲלַיְיהוּ.

ועוד מסופר, כל יומא הוה שדר ליה דהבא פריכא במטראתא, וחיטי אפומייהו [כל יום היה שולח לו אנטונינוס לרבי זהב מפורר בתוך שקים גדולים, וחיטים היו מונחים בפיהם של השקים], וכך אמר להו [היה אומר להם] אנטונינוס לשליחיו: אמטיו חיטי [הביאו חיטים] לרבי, ולא ידעו שיש שם זהב. אמר [ליה [לו] רבי]: לא צריכנא, אית לי טובא [אין אני צריך זהב, שכן יש לי הרבה]. אמר אנטונינוס: ליהוו למאן דבתרך, דיהבי לבתראי דאתו בתרך, ודאתי מינייהו ניפוק עלייהו [שיהיו לאלה שיבואו אחריך, שיתנו לאחרונים שיבואו אחריך, ומי שיצא מהם יוציא עליהם, על חשבון מה שקיבלו הם ממני].

רש"י

מטראתא דיאסקאות של עור כמין שקים גדולים:

[וחיטי אפומייהו שאם יפתחו השקים רואים החטים ולא יבינו]:

ודאתו מינייהו ניפוק עלייהו היוצאין מבניך יוציאו הוצאות למלכי רומי העומדין אחרי על סמך הממון הלז:

הֲוָה לֵיהּ הַהִיא נְקַרְתָּא דַּהֲוָה עַיְילָא מִבֵּיתֵיהּ לְבֵית רַבִּי, כָּל יוֹמָא הֲוָה מַיְיתֵי תְּרֵי עַבְדֵי, חַד קְטָלֵיהּ אַבָּבָא דְּבֵי רַבִּי וְחַד קְטָלֵיהּ אַבָּבָא דְּבֵיתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נִשְׁכַּח גְּבַר קַמָּךְ.

ועוד מסופר על אנטונינוס: הוה ליה ההיא נקרתא דהוה עיילא מביתיה [היתה לו מערה מתחת לאדמה שהיתה נכנסת מובילה מביתו] לבית רבי, כל יומא הוה מייתי תרי עבדי [כל יום היה מביא אנטונינוס שני עבדים] שישרתוהו, חד קטליה אבבא דבי רבי וחד קטליה אבבא דביתיה [אחד היה הורג אותו על פתחו של בית רבי, ואחד היה הורג אותו על הפתח של ביתו שלו], כדי שלא יישאר אדם היודע שהלך מביתו לבית רבי. אמר ליה [לו] לרבי: בעידנא דאתינא לא נשכח גבר קמך [בזמן שאני בא אליך אל יימצא איש לפניך].

רש"י

נקרתא מערה. לשון נקרת הצור (שמות לג):

לביתיה דרבי ללמוד תורה:

תוספות

חד קטיל אבבא דבי רבי וא"ת והלא שפיכות דמים הוא משבע מצות ואפילו לישראל אסור דהא תניא (לקמן עבודה זרה כו.) העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא היו מעלין ולא מורידין וי"ל שהיה ירא פן יודיעו הדבר אל השרים והיו גורמין להרגו ואמרינן אם בא להרגך השכם להרגו עי"ל שהיה בורר המינים והמסורות דאע"ג דאין מינים באומות לענין קבלת קרבן מידם לענין הורדה איכא כדפריך בפ"ק דחולין (דף יג:) השתא דישראל היו מורידין דעובדי כוכבים מיבעיא:

יוֹמָא חַד אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא דַּהֲוָה יָתֵיב, אֲמַר: לָא אָמִינָא לָךְ בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נִשְׁכַּח גְּבַר קַמָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: לֵית דֵּין בַּר אִינִישׁ. אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לֵיהּ לְהַהוּא עַבְדָּא דְּגָנֵי אַבָּבָא דְּקָאֵים וְלֵיתֵי.

יומא חד אשכחיה [יום אחד מצאו] אנטונינוס את ר' חנינא בר חמא דהוה יתיב [שהיה יושב שם]. אמר לרבי: לא אמינא לך, בעידנא דאתינא לא נשכח גבר קמך [האם לא אמרתי לך שבזמן שאני בא לא יימצא אדם לפניך]? אמר ליה [לו] רבי: לית דין בר איניש [אין זה בן אדם] כלומר, הרי הוא כמלאך, ואין אתה צריך לחשוש ממנו כלל. אמר ליה [לו] אנטונינוס לר' חנינא: אימא ליה לההוא עבדא דגני אבבא דקאים וליתי [אמור לו לאותו עבד שישן על הפתח שיקום ויבוא].

תוספות

אמר ליה א"כ לימא ליה להאי דקאי אבבא וכו' ר' אלחנן פירש דל"ג אם כן דאי א"ל היה לו לרבי חנינא להבין שהיה מת דאם היה ישן מה גבורה יש להקיץ אדם משנתו. אמרינן במדרש חלב מטמא חלב מטהר כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי שמלו את זה אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת ובטלו הגזרה ואמרי' נמי בירושלמי שלסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו:

אֲזַל רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה קְטִיל, אֲמַר: הֵיכִי אַעֲבִיד? אִי אֵיזִיל וְאֵימָא לֵיהּ דִּקְטִיל – אֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה, אֶשְׁבְּקֵיהּ וְאֵיזִיל – קָא מְזַלְזְלִינַן בְּמַלְכוּתָא! בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְאַחֲיֵיהּ וּשְׁדַרֵיהּ. אֲמַר: יָדַעֲנָא, זוּטִי דְּאִית בְּכוּ מְחַיֵּה מֵתִים, מִיהוּ בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נִשְׁכַּח אִינִישׁ קַמָּךְ.

אזל [הלך] ר' חנינא בר חמא, אשכחיה דהוה קטיל [מצא אותו שהיה הרוג], אמר: היכי אעביד [איך אעשה]? אי איזיל ואימא ליה דקטיל [אם אלך ואומר לו שהוא הרוג], הרי אין משיבין על הקלקלה כלומר, אין משיבים דבר של קלקלה וגנאי. אשבקיה ואיזיל [אם אעזבנו ואלך], קא מזלזלינן במלכותא [נמצא שאנו מזלזלים במלכות] ואין ממלאים הפקודה. בעא רחמי עליה ואחייה ושדריה [ביקש רחמים עליו והחייהו ושלחו לאנטונינוס]. אמר אנטונינוס לרבי: ידענא, זוטי דאית בכו [יודע אני, שהקטן שבכם] מחיה מתים, מיהו בעידנא דאתינא לא נשכח איניש קמך [בכל זאת, בזמן שאני בא אל יימצא אדם לפניך], אפילו אדם גדול כר' חנינא.

כָּל יוֹמָא הֲוָה מְשַׁמֵּשׁ לְרַבִּי, מַאֲכִיל לֵיהּ, מַשְׁקֵי לֵיהּ. כִּי הֲוָה בָּעֵי רַבִּי לְמֵיסַק לְפוּרְיָא הֲוָה גָּחֵין קַמֵּי פוּרְיָא, אֲמַר לֵיהּ: סַק עִילָּוַאי לְפוּרְיָיךְ. אֲמַר: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְזַלְזוּלֵי בְּמַלְכוּתָא כּוּלֵּי הַאי. אֲמַר: מִי יְשִׂמֵנִי מַצָּע תַּחְתֶּיךָ לָעוֹלָם הַבָּא.

ועוד מסופר, כל יומא הוה [יום היה] אנטונינוס משמש את רבי, מאכיל ליה [אותו], משקי ליה [משקה אותו], כי הוה בעי רבי למיסק לפוריא [כאשר היה רבי רוצה לעלות למיטתו], הוה גחין קמי פוריא [היה אנטונינוס מתכופף לפני המיטה], אמר ליה [לו]: סק עילואי לפורייך [עלה עלי למיטתך], אמר לו רבי: לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי [אין זו דרך ארץ לזלזל במלכות כל כך], אמר אנטונינוס: מי ישמני מצע תחתיך לעולם הבא. ועוד

רש"י

משמש ליה משמש לפניו בסעודה:

אֲמַר לֵיהּ: אָתֵינָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ, וְהָכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו״! בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עֵשָׂו.

אמר ליה [לו] אנטונינוס: אתינא לעלמא דאתי [האם אבוא לעולם הבא]? אמר ליה [לו] רבי: אין [כן]. אמר ליה [לו], והכתיב [והרי נאמר]: "לא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א, יח)! אמר לו: מדובר שם במי שעושה מעשה עשו, ולא אדם כמותך.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו״ – יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְבֵית עֵשָׂו״, בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עֵשָׂו.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "לא יהיה שריד לבית עשו"יכול לכל? תלמוד לומר: "לבית עשו", כלומר בממשיך דרכו, בעושה מעשה עשו.

אֲמַר לֵיהּ, וְהָכְתִיב: ״שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכָל נְשִׂיאֶיהָ״! אֲמַר לֵיהּ: ״מְלָכֶיהָ״ – וְלֹא כָּל מְלָכֶיהָ, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ – וְלֹא כָּל שָׂרֶיהָ.

אמר ליה [לו] אנטונינוס, והכתיב [והרי נאמר] בתיאור השאול: "שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה" (יחזקאל לב, כט)! אמר ליה [ לו] רבי: "מלכיה"ולא כל מלכיה, "כל נשיאיה"ולא כל שריה, שיש ביניהם כאלה שזוכים לחיי העולם הבא.

רש"י

שמה אדום בגיהנם משתעי קרא:

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״מְלָכֶיהָ״ – וְלֹא כָּל מְלָכֶיהָ, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ – וְלֹא כָּל שָׂרֶיהָ; ״מְלָכֶיהָ״ וְלֹא כָּל מְלָכֶיהָ – פְּרָט לְאַנְטוֹנִינוֹס בֶּן אַסְוֵירוּס, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ וְלֹא כָּל שָׂרֶיהָ – פְּרָט לִקְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "מלכיה"ולא כל מלכיה, "כל נשיאיה"ולא כל שריה. ומפרשים: "מלכיה" ולא כל מלכיהפרט לאנטונינוס בן אסוירוס שצדיק היה, "כל נשיאיה" ולא כל שריה — פרט לקטיעה בר שלום, שהיה אחד משרי רומי. ושואלים:

תוספות

ה"ג כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקטיעה וכו' ולא גרס שריה ולא כל שריה דקרא כתיב מלכיה וכל נשיאיה ואור"י דנשיא הוא הישיש שמפורש בספר יוסיפון שנשבעו רומיים שלא להמליך עליהם עוד מלך בשביל אחד שלקח אשה אחת בחזקה אלא שהיו ממנים ישיש אחד ולו שלש מאות יועצים ולסוף כמה שנים מלך עליהם אחד בחזקה שמתה אמו בלדתה ונבקעת בטנה ומצאוהו חי ומלך עליהם ונקרא קיסר בלשון רומי והוא לשון כרות בעברית ועל שמו נקראו כל המלכים שלאחריו קיסר:

קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם מַאי הָוֵי? דְּהַהוּא קֵיסָרָא דַּהֲוָה סָנֵי לִיהוּדָאֵי, אֲמַר לְהוּ לַחֲשִׁיבִי דְּמַלְכוּתָא: מִי שֶׁעָלָה לוֹ נִימָא בְּרַגְלוֹ, יִקְטְעֶנָּה וְיִחְיֶה אוֹ יַנִּיחֶנָּה וְיִצְטַעֵר? אָמְרוּ לוֹ: יִקְטְעֶנָּה וְיִחְיֶה.

קטיעה בר שלום מאי הוי [מה הוא] מה עניינו? דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי [שאותו קיסר רומאי שהיה שונא את היהודים], אמר להו לחשיבי דמלכותא [להם לחשובי המלכות]: מי שעלה לו נימא (בשר מת) ברגלו, האם יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער? אמרו לו: יקטענה ויחיה, והיה זה מעין משל, שמוטב להשמיד את ישראל, שהם גורמים נזק למלכות.

רש"י

מי שיש לו נימא ברגלו בשר מת ומצערו:

ויחיה ויבריא:

אֲמַר לְהוּ קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם: חֲדָא, דְּלָא יָכְלַתְּ לְהוּ לְכוּלְּהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם״; מַאי קָאָמַר? אִלֵימָא דִּבְדַרְתְּהוֹן בְּאַרְבַּע רוּחוֹת, הַאי ״כְּאַרְבַּע רוּחוֹת״ – ״לְאַרְבַּע רוּחוֹת״ מִבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל. וְעוֹד, קָרוּ לָךְ מַלְכוּתָא קְטִיעָה.

אמר להו [להם] קטיעה בר שלום: לא כדאי הדבר, משתי סיבות: חדא, דלא יכלת להו לכולהו [אחת, שאין אתה יכול להם לכולם להשמידם], דכתיב [שנאמר]: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" (זכריה ב, י), ויש לשאול: מאי קאמר [מה אומר פסוק זה]? אלימא דבדרתהון [אם תאמר שפירושו שפיזר אותם] בארבע רוחות, אם כן, האי [זה הכתוב] "כארבע רוחות" לא היה צריך להיאמר כך, אלא "לארבע רוחות" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא הכוונה היא לומר: כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, ולא ניתן אפוא להשמידם. ועוד סיבה, שאם תעשה כן קרו [יקראו] לך מלכותא קטיעה [מלכות קטועה], שאצלך אין יהודים ובמקומות אחרים יש.

אֲמַר לֵיהּ: מֵימַר שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ, מִיהוּ כָּל דְּזָכֵי מַלְכָּא שְׁדוּ לֵיהּ לְקָמוֹנְיָא חֲלִילָא. כַּד הֲוָה נָקְטִין לֵיהּ וְאָזְלִין, אֲמַרָה לֵיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא: וַוי לֵיהּ לְאִילְפָא דְּאָזְלָא בְּלָא מִכְסָא! נְפַל עַל רֵישָׁא דְּעוֹרְלָתֵיהּ קְטַעָהּ, אֲמַר: יְהָבִית מִכְסִי חֲלַפִית וַעֲבַרִית. כִּי קָא שָׁדוּ לֵיהּ, אֲמַר: כָּל נִכְסַאי לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: ״וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״ – מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו.

אמר ליה [לו] הקיסר: מימר שפיר קאמרת [לומר יפה אמרת], מיהו כל דזכי מלכא שדו ליה לקמוניא חלילא [ואולם כל מי שמנצח את המלך בויכוח משליכים אותו לבית מלא אפר] שייחנק שם. כד הוה נקטין ליה ואזלין [כאשר היו אוחזים אותו והולכים] להוציאו להורג, אמרה ליה [לו] לקטיעה ההיא מטרוניתא [גבירה אחת]: ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מכסא [אוי לה לאוניה שהולכת בלא לשלם מכס], שאינה יכולה לעבור! שרמזה לו שאינו נימול, ולפיכך אינו בכלל ישראל לעולם הבא. נפל [התכופף] על רישא דעורלתיה [ראש עורלתו] קטעה [קטע אותה], אמר: יהבית מכסי חלפית ועברית [נתתי את המכס שלי, חלפתי ועברתי]. כי קא שדו ליה [כאשר זרקו אותו לאותו בית], אמר: כל נכסאי [נכסי] יהיו לר' עקיבא וחביריו. ומעירים כי נשאלה השאלה כיצד יש לחלק את הירושה. מסופר, יצא ר' עקיבא ודרש: נאמר: "והיה לאהרן ולבניו" (שמות כט, כח) — הכוונה היא מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ואף כאן כיוון שהזכיר את ר' עקיבא לחוד, יש להבין שציוה לחלק את הנכסים מחצה לר' עקיבא ומחצה לחביריו.

רש"י

כל דזכי מלכא נוצח את המלך בדברים בושת הוא למלך ומשפט האיש להשליכו:

לקמוניא חלילא בית מלא עפר:

מטרוניתא רומית:

אילפא ספינה:

בלא מיכסא כלומר אוי לך הואיל ועליהן אתה נהרג שלא מלתה את עצמך ותטול חלק עמהם:

והיתה לאהרן ולבניו בלחם הפנים כתיב וכהן נוטל מחצה כדאמרינן בסדר יומא (דף יז:) ונוטל חלה אחת משתי חלות של עצרת וארבע או חמש ממעשה לחם הפנים והתם מפרש לה דפלגא היא. והכי נמי השוה אותי נגד כולן שהזכיר שמי לבד:

תוספות

ווי לה לאילפא דאזלא בלא מכסא וא"ת והא אמרינן פרט לאנטונינוס אע"ג דאזל בלא מכסא ויש לומר שגם הוא נימול דגרסינן בירושלמי דמגילה (פ"א) א"ל אנטונינוס לרבי את מאכילני מן לויתן לעתיד לבא א"ל אין א"ל מן אימר פסחא לית את מאכילני ומן לויתן את מאכילני א"ל מה אעביד לך דהא כתיב וכל ערל לא יאכל בו כיון דשמע כן אזל וגזר גרמיה הדא אמרה איגייר אנטונינוס:

יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים.

וממשיכים בסיפור המעשה, יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העולם הבא. כששמע זאת בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו לעולם הבא בשעה אחת כקטיעה בר שלום, ויש קונה עולמו רק בכמה שנים של עבודה.

אַנְטוֹנִינוֹס שַׁמְּשֵׁיהּ לְרַבִּי, אַדְרַכָּן שַׁמְּשֵׁיהּ לְרַב. כִּי שְׁכִיב אַנְטוֹנִינוֹס, אֲמַר רַבִּי: נִתְפָּרְדָּה חֲבִילָה; כִּי שְׁכִיב אַדְרַכָּן, אֲמַר רַב:

מסופר, אנטונינוס שמשיה [שימש אותו] את רבי, אדרכן מלך פרס שמשיה [שימש אותו] את רב. כי שכיב [כאשר מת] אנטונינוס, אמר רבי: נתפרדה חבילה שהיינו קשורים יחד בחייו, ועכשיו מת. וכן כי שכיב [כאשר מת] אדרכן, אמר רב:

רש"י

אדרכן שר שבעובדי כוכבים היה: