וְלֵימָא לֵיהּ מֵימַר [בְּהֶדְיָא]! אָמַר: שָׁמְעִי (בִּי) חֲשׁוּבֵי רוֹמִי וּמְצַעֲרוּ לֵיהּ. וְלֵימָא לֵיהּ בְּלַחַשׁ! מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל״.

ושואלים: ולימא ליה מימר [בהדיא] [ושיאמר לו במפורש] את הדברים הללו, ומדוע עשה רבי בדרך רמז שאפשר גם לטעות בה? ומשיבים: אמר רבי: אילו אומר במפורש, שמעי (בי) חשובי רומי ומצערו ליה [ישמעו (אותי) חשובי הרומאים ויצערו אותו כלומר, אותי]. ושואלים: ולימא ליה [שיאמר לו] בלחש! ואומרים: גם באופן זה חשש רבי לומר, שמא יישמעו דבריו, משום דכתיב [שנאמר]: "כי עוף השמים יוליך את הקול" (קהלת י, כ).

הֲוָה לֵיהּ הַהוּא בְּרַתָּא דִּשְׁמָהּ גִּירָא, קָעָבְדָה אִיסּוּרָא; שְׁדַר לֵיהּ גַּרְגִּירָא, שְׁדַר לֵיהּ כּוּסְבַּרְתָא; שְׁדַר לֵיהּ כַּרְתִּי, שְׁלַח לֵיהּ חָסָא.

ועוד מסופר, הוה ליה ההוא ברתא [היתה לו לאנטונינוס בת אחת] ששמה היה גירא, קעבדה איסורא [ועשתה דבר איסור, בזנות], שדר ליה [שלח לו] אנטונינוס לרבי את הצמח גרגירא שיש בו רמז: גר (=זנתה) גירא, שדר ליה [שלח לו] רבי צמח ששמו כוסברתא, ואנטונינוס הבין שהוא רומז לו: כוס ברתא (=הרוג את הבת). שדר ליה [שלח לו] אנטונינוס את הצמח כרתי שיש בו רמז: אני נכרת אם אני אעשה כן. שלח ליה [שלח לו] רבי חסא, לומר: חוס עליה.

כָּל יוֹמָא הֲוָה שְׁדַר לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא בְּמַטְרָאתָא וְחִיטֵּי אַפּוּמַיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: אַמְטִיּוּ חִיטֵּי לְרַבִּי. אֲמַר [לֵיהּ רַבִּי]: לָא צְרִיכְנָא, אִית לִי טוּבָא. אֲמַר: לֶיהֱווּ לְמַאן דְּבַתְרָךְ דְּיָהֲבִי לְבַתְרָאֵי דְּאָתוּ בַּתְרָךְ, וּדְאָתֵי מִינַּיְיהוּ נֵיפּוֹק עֲלַיְיהוּ.

ועוד מסופר, כל יומא הוה שדר ליה דהבא פריכא במטראתא, וחיטי אפומייהו [כל יום היה שולח לו אנטונינוס לרבי זהב מפורר בתוך שקים גדולים, וחיטים היו מונחים בפיהם של השקים], וכך אמר להו [היה אומר להם] אנטונינוס לשליחיו: אמטיו חיטי [הביאו חיטים] לרבי, ולא ידעו שיש שם זהב. אמר [ליה [לו] רבי]: לא צריכנא, אית לי טובא [אין אני צריך זהב, שכן יש לי הרבה]. אמר אנטונינוס: ליהוו למאן דבתרך, דיהבי לבתראי דאתו בתרך, ודאתי מינייהו ניפוק עלייהו [שיהיו לאלה שיבואו אחריך, שיתנו לאחרונים שיבואו אחריך, ומי שיצא מהם יוציא עליהם, על חשבון מה שקיבלו הם ממני].

הֲוָה לֵיהּ הַהִיא נְקַרְתָּא דַּהֲוָה עַיְילָא מִבֵּיתֵיהּ לְבֵית רַבִּי, כָּל יוֹמָא הֲוָה מַיְיתֵי תְּרֵי עַבְדֵי, חַד קְטָלֵיהּ אַבָּבָא דְּבֵי רַבִּי וְחַד קְטָלֵיהּ אַבָּבָא דְּבֵיתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נִשְׁכַּח גְּבַר קַמָּךְ.

ועוד מסופר על אנטונינוס: הוה ליה ההיא נקרתא דהוה עיילא מביתיה [היתה לו מערה מתחת לאדמה שהיתה נכנסת מובילה מביתו] לבית רבי, כל יומא הוה מייתי תרי עבדי [כל יום היה מביא אנטונינוס שני עבדים] שישרתוהו, חד קטליה אבבא דבי רבי וחד קטליה אבבא דביתיה [אחד היה הורג אותו על פתחו של בית רבי, ואחד היה הורג אותו על הפתח של ביתו שלו], כדי שלא יישאר אדם היודע שהלך מביתו לבית רבי. אמר ליה [לו] לרבי: בעידנא דאתינא לא נשכח גבר קמך [בזמן שאני בא אליך אל יימצא איש לפניך].

יוֹמָא חַד אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא דַּהֲוָה יָתֵיב, אֲמַר: לָא אָמִינָא לָךְ בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נִשְׁכַּח גְּבַר קַמָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: לֵית דֵּין בַּר אִינִישׁ. אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לֵיהּ לְהַהוּא עַבְדָּא דְּגָנֵי אַבָּבָא דְּקָאֵים וְלֵיתֵי.

יומא חד אשכחיה [יום אחד מצאו] אנטונינוס את ר' חנינא בר חמא דהוה יתיב [שהיה יושב שם]. אמר לרבי: לא אמינא לך, בעידנא דאתינא לא נשכח גבר קמך [האם לא אמרתי לך שבזמן שאני בא לא יימצא אדם לפניך]? אמר ליה [לו] רבי: לית דין בר איניש [אין זה בן אדם] כלומר, הרי הוא כמלאך, ואין אתה צריך לחשוש ממנו כלל. אמר ליה [לו] אנטונינוס לר' חנינא: אימא ליה לההוא עבדא דגני אבבא דקאים וליתי [אמור לו לאותו עבד שישן על הפתח שיקום ויבוא].

אֲזַל רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה קְטִיל, אֲמַר: הֵיכִי אַעֲבִיד? אִי אֵיזִיל וְאֵימָא לֵיהּ דִּקְטִיל – אֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה, אֶשְׁבְּקֵיהּ וְאֵיזִיל – קָא מְזַלְזְלִינַן בְּמַלְכוּתָא! בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְאַחֲיֵיהּ וּשְׁדַרֵיהּ. אֲמַר: יָדַעֲנָא, זוּטִי דְּאִית בְּכוּ מְחַיֵּה מֵתִים, מִיהוּ בְּעִידָּנָא דְּאָתֵינָא לָא נִשְׁכַּח אִינִישׁ קַמָּךְ.

אזל [הלך] ר' חנינא בר חמא, אשכחיה דהוה קטיל [מצא אותו שהיה הרוג], אמר: היכי אעביד [איך אעשה]? אי איזיל ואימא ליה דקטיל [אם אלך ואומר לו שהוא הרוג], הרי אין משיבין על הקלקלה כלומר, אין משיבים דבר של קלקלה וגנאי. אשבקיה ואיזיל [אם אעזבנו ואלך], קא מזלזלינן במלכותא [נמצא שאנו מזלזלים במלכות] ואין ממלאים הפקודה. בעא רחמי עליה ואחייה ושדריה [ביקש רחמים עליו והחייהו ושלחו לאנטונינוס]. אמר אנטונינוס לרבי: ידענא, זוטי דאית בכו [יודע אני, שהקטן שבכם] מחיה מתים, מיהו בעידנא דאתינא לא נשכח איניש קמך [בכל זאת, בזמן שאני בא אל יימצא אדם לפניך], אפילו אדם גדול כר' חנינא.

כָּל יוֹמָא הֲוָה מְשַׁמֵּשׁ לְרַבִּי, מַאֲכִיל לֵיהּ, מַשְׁקֵי לֵיהּ. כִּי הֲוָה בָּעֵי רַבִּי לְמֵיסַק לְפוּרְיָא הֲוָה גָּחֵין קַמֵּי פוּרְיָא, אֲמַר לֵיהּ: סַק עִילָּוַאי לְפוּרְיָיךְ. אֲמַר: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְזַלְזוּלֵי בְּמַלְכוּתָא כּוּלֵּי הַאי. אֲמַר: מִי יְשִׂמֵנִי מַצָּע תַּחְתֶּיךָ לָעוֹלָם הַבָּא.

ועוד מסופר, כל יומא הוה [יום היה] אנטונינוס משמש את רבי, מאכיל ליה [אותו], משקי ליה [משקה אותו], כי הוה בעי רבי למיסק לפוריא [כאשר היה רבי רוצה לעלות למיטתו], הוה גחין קמי פוריא [היה אנטונינוס מתכופף לפני המיטה], אמר ליה [לו]: סק עילואי לפורייך [עלה עלי למיטתך], אמר לו רבי: לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי [אין זו דרך ארץ לזלזל במלכות כל כך], אמר אנטונינוס: מי ישמני מצע תחתיך לעולם הבא. ועוד

אֲמַר לֵיהּ: אָתֵינָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ, וְהָכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו״! בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עֵשָׂו.

אמר ליה [לו] אנטונינוס: אתינא לעלמא דאתי [האם אבוא לעולם הבא]? אמר ליה [לו] רבי: אין [כן]. אמר ליה [לו], והכתיב [והרי נאמר]: "לא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א, יח)! אמר לו: מדובר שם במי שעושה מעשה עשו, ולא אדם כמותך.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״לֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו״ – יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְבֵית עֵשָׂו״, בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עֵשָׂו.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "לא יהיה שריד לבית עשו" — יכול לכל? תלמוד לומר: "לבית עשו", כלומר בממשיך דרכו, בעושה מעשה עשו.

אֲמַר לֵיהּ, וְהָכְתִיב: ״שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכָל נְשִׂיאֶיהָ״! אֲמַר לֵיהּ: ״מְלָכֶיהָ״ – וְלֹא כָּל מְלָכֶיהָ, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ – וְלֹא כָּל שָׂרֶיהָ.

אמר ליה [לו] אנטונינוס, והכתיב [והרי נאמר] בתיאור השאול: "שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה" (יחזקאל לב, כט)! אמר ליה [ לו] רבי: "מלכיה" — ולא כל מלכיה, "כל נשיאיה" — ולא כל שריה, שיש ביניהם כאלה שזוכים לחיי העולם הבא.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״מְלָכֶיהָ״ – וְלֹא כָּל מְלָכֶיהָ, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ – וְלֹא כָּל שָׂרֶיהָ; ״מְלָכֶיהָ״ וְלֹא כָּל מְלָכֶיהָ – פְּרָט לְאַנְטוֹנִינוֹס בֶּן אַסְוֵירוּס, ״כָּל נְשִׂיאֶיהָ״ וְלֹא כָּל שָׂרֶיהָ – פְּרָט לִקְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "מלכיה" — ולא כל מלכיה, "כל נשיאיה" — ולא כל שריה. ומפרשים: "מלכיה" ולא כל מלכיה — פרט לאנטונינוס בן אסוירוס שצדיק היה, "כל נשיאיה" ולא כל שריה — פרט לקטיעה בר שלום, שהיה אחד משרי רומי. ושואלים:

קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם מַאי הָוֵי? דְּהַהוּא קֵיסָרָא דַּהֲוָה סָנֵי לִיהוּדָאֵי, אֲמַר לְהוּ לַחֲשִׁיבִי דְּמַלְכוּתָא: מִי שֶׁעָלָה לוֹ נִימָא בְּרַגְלוֹ, יִקְטְעֶנָּה וְיִחְיֶה אוֹ יַנִּיחֶנָּה וְיִצְטַעֵר? אָמְרוּ לוֹ: יִקְטְעֶנָּה וְיִחְיֶה.

קטיעה בר שלום מאי הוי [מה הוא] מה עניינו? דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי [שאותו קיסר רומאי שהיה שונא את היהודים], אמר להו לחשיבי דמלכותא [להם לחשובי המלכות]: מי שעלה לו נימא (בשר מת) ברגלו, האם יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער? אמרו לו: יקטענה ויחיה, והיה זה מעין משל, שמוטב להשמיד את ישראל, שהם גורמים נזק למלכות.

אֲמַר לְהוּ קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם: חֲדָא, דְּלָא יָכְלַתְּ לְהוּ לְכוּלְּהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם״; מַאי קָאָמַר? אִלֵימָא דִּבְדַרְתְּהוֹן בְּאַרְבַּע רוּחוֹת, הַאי ״כְּאַרְבַּע רוּחוֹת״ – ״לְאַרְבַּע רוּחוֹת״ מִבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל. וְעוֹד, קָרוּ לָךְ מַלְכוּתָא קְטִיעָה.

אמר להו [להם] קטיעה בר שלום: לא כדאי הדבר, משתי סיבות: חדא, דלא יכלת להו לכולהו [אחת, שאין אתה יכול להם לכולם להשמידם], דכתיב [שנאמר]: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" (זכריה ב, י), ויש לשאול: מאי קאמר [מה אומר פסוק זה]? אלימא דבדרתהון [אם תאמר שפירושו שפיזר אותם] בארבע רוחות, אם כן, האי [זה הכתוב] "כארבע רוחות" לא היה צריך להיאמר כך, אלא "לארבע רוחות" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא הכוונה היא לומר: כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, ולא ניתן אפוא להשמידם. ועוד סיבה, שאם תעשה כן קרו [יקראו] לך מלכותא קטיעה [מלכות קטועה], שאצלך אין יהודים ובמקומות אחרים יש.

אֲמַר לֵיהּ: מֵימַר שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ, מִיהוּ כָּל דְּזָכֵי מַלְכָּא שְׁדוּ לֵיהּ לְקָמוֹנְיָא חֲלִילָא. כַּד הֲוָה נָקְטִין לֵיהּ וְאָזְלִין, אֲמַרָה לֵיהּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא: וַוי לֵיהּ לְאִילְפָא דְּאָזְלָא בְּלָא מִכְסָא! נְפַל עַל רֵישָׁא דְּעוֹרְלָתֵיהּ קְטַעָהּ, אֲמַר: יְהָבִית מִכְסִי חֲלַפִית וַעֲבַרִית. כִּי קָא שָׁדוּ לֵיהּ, אֲמַר: כָּל נִכְסַאי לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: ״וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו״ – מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו.

אמר ליה [לו] הקיסר: מימר שפיר קאמרת [לומר יפה אמרת], מיהו כל דזכי מלכא שדו ליה לקמוניא חלילא [ואולם כל מי שמנצח את המלך בויכוח משליכים אותו לבית מלא אפר] שייחנק שם. כד הוה נקטין ליה ואזלין [כאשר היו אוחזים אותו והולכים] להוציאו להורג, אמרה ליה [לו] לקטיעה ההיא מטרוניתא [גבירה אחת]: ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מכסא [אוי לה לאוניה שהולכת בלא לשלם מכס], שאינה יכולה לעבור! שרמזה לו שאינו נימול, ולפיכך אינו בכלל ישראל לעולם הבא. נפל [התכופף] על רישא דעורלתיה [ראש עורלתו] קטעה [קטע אותה], אמר: יהבית מכסי חלפית ועברית [נתתי את המכס שלי, חלפתי ועברתי]. כי קא שדו ליה [כאשר זרקו אותו לאותו בית], אמר: כל נכסאי [נכסי] יהיו לר' עקיבא וחביריו. ומעירים כי נשאלה השאלה כיצד יש לחלק את הירושה. מסופר, יצא ר' עקיבא ודרש: נאמר: "והיה לאהרן ולבניו" (שמות כט, כח) — הכוונה היא מחצה לאהרן ומחצה לבניו, ואף כאן כיוון שהזכיר את ר' עקיבא לחוד, יש להבין שציוה לחלק את הנכסים מחצה לר' עקיבא ומחצה לחביריו.

יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים.

וממשיכים בסיפור המעשה, יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העולם הבא. כששמע זאת בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו לעולם הבא בשעה אחת כקטיעה בר שלום, ויש קונה עולמו רק בכמה שנים של עבודה.

אַנְטוֹנִינוֹס שַׁמְּשֵׁיהּ לְרַבִּי, אַדְרַכָּן שַׁמְּשֵׁיהּ לְרַב. כִּי שְׁכִיב אַנְטוֹנִינוֹס, אֲמַר רַבִּי: נִתְפָּרְדָּה חֲבִילָה; כִּי שְׁכִיב אַדְרַכָּן, אֲמַר רַב:

מסופר, אנטונינוס שמשיה [שימש אותו] את רבי, אדרכן מלך פרס שמשיה [שימש אותו] את רב. כי שכיב [כאשר מת] אנטונינוס, אמר רבי: נתפרדה חבילה שהיינו קשורים יחד בחייו, ועכשיו מת. וכן כי שכיב [כאשר מת] אדרכן, אמר רב: