מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁפֹּט הַשּׁוֹפֵט בְּצֶדֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ“ (ויקרא יט,טו). אֵי זֶה הוּא צֶדֶק הַמִּשְׁפָּט? זֶה הַשְׁוָיַת שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין בְּכָל דָּבָר: לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: ‘קַצֵּר דְּבָרֶיךָ‘, לֹא יַסְבִּיר פָּנִים לְאֶחָד וִידַבֵּר לוֹ רַכּוֹת וְיָרֵעַ פָּנָיו לָאַחֵר וִידַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת.

שְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִין שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מְלֻבָּשׁ בְּגָדִים יְקָרִים וְהַשֵּׁנִי בְּגָדִים בְּזוּיִים — אוֹמְרִין לַמְכֻבָּד: ‘אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ עַד שֶׁתָּדוּן עִמּוֹ אוֹ לְבֹשׁ כְּמוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּהְיוּ שָׁוִין, וְאַחַר כָּךְ תַּעַמְדוּ בַּדִּין‘.

לֹא יִהְיֶה אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶלָּא שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין. וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין לְהוֹשִׁיב אֶת שְׁנֵיהֶן — מוֹשִׁיבִין. וְלֹא יֵשֵׁב אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, אֶלָּא זֶה בְּצַד זֶה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן בַּדִּין. אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין — שְׁנֵיהֶן בַּעֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה“ (שמות יח,יג). וְאֵי זֶה הוּא גְּמַר דִּין? ‘אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב‘. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּבַעֲלֵי דִּינִין. אֲבָל הָעֵדִים לְעוֹלָם בַּעֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים“ (דברים יט,יז).

תַּלְמִיד חֲכָמִים וְעַם הָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ לַדִּין — מוֹשִׁיבִין אֶת הֶחָכָם, וְאוֹמְרִין לְעַם הָאָרֶץ: ‘שֵׁב‘; אִם לֹא יָשַׁב — אֵין מַקְפִּידִין עַל כָּךְ. וְלֹא יַקְדִּים הַתַּלְמִיד כְּשֶׁיָּבֹא לַדִּין וְיֵשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ שֶׁרוֹצֶה לָדוּן לְפָנָיו. וְאִם הָיָה קָבוּעַ לוֹ זְמַן לִקְרוֹת וּבָא בִּזְמַנּוֹ — מֻתָּר.

כְּבָר נָהֲגוּ כָּל בָּתֵּי דִּינֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַחַר הַתַּלְמוּד בְּכָל הַיְשִׁיבוֹת, שֶׁמּוֹשִׁיבִין אֶת בַּעֲלֵי דִּינִים וּמוֹשִׁיבִין הָעֵדִים, כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת, שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַעֲמִיד מִשְׁפְּטֵי הַדָּת עַל תִּלָּם.

הָיוּ לִפְנֵי הַדַּיָּנִין בַּעֲלֵי דִּין הַרְבֵּה — מַקְדִּימִין אֶת דִּין הַיָּתוֹם לְדִין הָאַלְמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה“ (ישעיהו א,יז). וְדִין אַלְמָנָה קוֹדֵם לְדִין תַּלְמִיד חֲכָמִים, וְדִין תַּלְמִיד חֲכָמִים קוֹדֵם לְדִין עַם הָאָרֶץ, וְדִין הָאִשָּׁה קוֹדֵם לְדִין הָאִישׁ, שֶׁבֹּשֶׁת הָאִשָּׁה מְרֻבָּה.

אָסוּר לַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין קֹדֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ דָּבָר אֶחָד אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: “שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק“ (דברים א,טז). וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ מֵאֶחָד — עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא“ (שמות כג,א). וּבִכְלַל לָאו זֶה אַזְהָרָה לַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע וּמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וּמֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר.

וְכֵן בַּעַל דִּין מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַשְׁמִיעַ דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ, וְגַם עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר: “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק“ (שמות כג,ז).

לֹא יִהְיֶה הַדַּיָּן שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מַכִּיר לְשׁוֹן בַּעֲלֵי דִּינִין וְשׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתֵיהֶן, וְאֵינוֹ מָהִיר בִּלְשׁוֹנָם כְּדֵי לְהָשִׁיב לָהֶן — יַעֲמִיד תֻּרְגְּמָן לְהוֹדִיעַ אוֹתָם פְּסַק הַדִּין, וּמֵאֵי זֶה טַעַם חִיֵּב זֶה וְזִכָּה זֶה.

צָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁמֹעַ טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין וְלִשְׁנוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת... בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת“ (מלכים א ג,כג). וּמְצַדֵּק אֶת הַדִּין בְּלִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יַחְתְּכֵהוּ.

מִנַּיִן לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה מֵלִיץ לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק“ (שמות כג,ז), אֶלָּא יֹאמַר מַה שֶּׁנִּרְאֶה לוֹ וְיִשְׁתֹּק. וְלֹא יְלַמֵּד אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנָה כְּלָל, אֲפִלּוּ הֵבִיא בַּעַל דִּין עֵד אֶחָד — לֹא יֹאמַר לוֹ: ‘אֵין מְקַבְּלִין עֵד אֶחָד‘, אֶלָּא יֹאמַר לַנִּטְעָן: ‘הֲרֵי זֶה הֵעִיד עָלֶיךָ‘, וּלְוַאי שֶׁיּוֹדֶה וְיֹאמַר: ‘אֱמֶת הֵעִיד‘, עַד שֶׁיִּטְעֹן הוּא וְיֹאמַר: ‘עֵד אֶחָד הוּא, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עָלַי‘. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

רָאָה הַדַּיָּן זְכוּת לְאֶחָד מֵהֶן, וּבַעַל דִּין מְבַקֵּשׁ לְאָמְרָהּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְחַבֵּר הַדְּבָרִים, אוֹ שֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִצְטַעֵר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּטַעֲנַת אֱמֶת, וּמִפְּנֵי הַחֵמָה וְהַכַּעַס נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ, אוֹ נִשְׁתַּבֵּשׁ מִפְּנֵי הַסִּכְלוּת — הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְסַעֲדוֹ מְעַט וּלְהָבִינוֹ תְּחִלַּת הַדָּבָר, מִשּׁוּם “פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם“ (משלי לא,ח). וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין.