כֵּיצַד דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת? כְּשֶׁיָּבֹאוּ לְבֵית דִּין עֵדִים וְאוֹמְרִין: ‘רָאִינוּ זֶה‘ אוֹ ‘פְּלוֹנִי‘ ‘שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְּלוֹנִית‘, אוֹמְרִין לָהֶם: ‘מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ? הִתְרֵיתֶם בּוֹ?‘. אִם אָמְרוּ: ‘אֵין אָנוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ‘ אוֹ ‘נִסְתַּפֵּק לָנוּ‘, אוֹ שֶׁלֹּא הִתְרוּ בּוֹ — הֲרֵי זֶה פָּטוּר.

אֶחָד תַּלְמִיד חֲכָמִים וְאֶחָד עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ הַתְרָאָה, שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד, שֶׁמָּא שׁוֹגֵג הָיָה.

וְכֵיצַד מַתְרִין בּוֹ? אוֹמְרִין לוֹ: ‘פְּרֹשׁ‘ אוֹ ‘אַל תַּעֲשֶׂה‘, ‘שֶׁזּוֹ עֲבֵרָה הִיא וְחַיָּב אַתָּה עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין‘ אוֹ ‘מַלְקוּת‘: אִם פָּרַשׁ — פָּטוּר; וְכֵן אִם שָׁתַק אוֹ הִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ — פָּטוּר; אֲפִלּוּ אָמַר: ‘יוֹדֵעַ אֲנִי‘ — פָּטוּר, עַד שֶׁיַּתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה וְיֹאמַר: ‘עַל מְנָת כֵּן אֲנִי עוֹשֶׂה‘, וְאַחַר כָּךְ יֵהָרֵג.

וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲבֹר וְיַעֲשֶׂה תֵּכֶף לַהַתְרָאָה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. אֲבָל אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר — צָרִיךְ הַתְרָאָה אַחֶרֶת. וּבֵין שֶׁהִתְרָה בּוֹ אֶחָד מִן הָעֵדִים אוֹ שֶׁהִתְרָה בּוֹ אַחֵר בִּפְנֵי עֵדִים, אֲפִלּוּ אִשָּׁה אוֹ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל הַמַּתְרֶה וְלֹא רָאָהוּ, אֲפִלּוּ הִתְרָה בְּעַצְמוֹ — הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג.

אָמְרוּ הָעֵדִים: ‘הָיְתָה לוֹ הַתְרָאָה, וּמַכִּירִין אָנוּ אוֹתוֹ‘ — מְאַיְּמִין בֵּית דִּין עֲלֵיהֶן. וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת? אוֹמְרִין לָהֶן: ‘שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ מֵאֹמֶד וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד, מִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אֵין אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדֹּק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה.

הֱיוּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת: דִּינֵי מָמוֹנוֹת אָדָם נוֹתֵן מָמוֹנוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּמוֹ וְדַם זַרְעוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי לְקַיִן נֶאֱמַר: “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים“ (בראשית ד,י) — דָּמוֹ וְדַם זַרְעוֹתָיו.

לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי בָּעוֹלָם, לְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלִים עָלָיו כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלִים עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא.

הֲרֵי כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם בְּצוּרַת אָדָם הָרִאשׁוֹן הֵן נִבְרָאִין, וְאֵין פְּנֵי אֶחָד מֵהֶן דּוֹמִין לִפְנֵי חֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ וּלְצָרָה זוֹ? הֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע“ וכו‘ (ויקרא ה,א). אוֹ שֶׁמָּא תֹּאמְרוּ: מַה לָּנוּ וְלָחוּב בְּדָמוֹ שֶׁל זֶה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה“ (משלי יא,י)‘.

אִם עָמְדוּ בְּדִבְרֵיהֶם — מַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים, וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת עֵדוּת. אִם נִמְצֵאת עֵדוּתוֹ מְכֻוֶּנֶת — מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי, וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ כָּרִאשׁוֹן. אֲפִלּוּ הָיוּ הָעֵדִים מֵאָה — בּוֹדְקִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה.

נִמְצְאוּ דִּבְרֵי כָּל הָעֵדִים מְכֻוָּנִין — פּוֹתְחִין בִּזְכוּת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאוֹמְרִין לוֹ: ‘אִם לֹא חָטָאתָ, אַל תִּירָא מִדִּבְרֵיהֶם‘, וְדָנִין אוֹתוֹ: אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת — פְּטָרוּהוּ; וְאִם לֹא מָצְאוּ לוֹ זְכוּת — אוֹסְרִין אוֹתוֹ עַד לְמָחָר.

וּבוֹ בַּיּוֹם מִזְדַּוְּגִין הַסַּנְהֶדְרִין זוּגוֹת זוּגוֹת לְעַיֵּן בְּדִינוֹ, וּמְמַעֲטִין בְּמַאֲכָל, וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר כָּל הַלַּיְלָה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד עִם זוּג שֶׁלּוֹ אוֹ עִם עַצְמוֹ בְּבֵיתוֹ.

וּלְמָחֳרָת מַשְׁכִּימִין לְבֵית דִּין. הַמְזַכֶּה אוֹמֵר: ‘אֲנִי הוּא הַמְזַכֶּה, וּמְזַכֶּה אֲנִי בִּמְקוֹמִי‘, וְהַמְחַיֵּב אוֹמֵר: ‘אֲנִי מְחַיֵּב בִּמְקוֹמִי‘ אוֹ ‘חָזַרְתִּי וַאֲנִי מְזַכֶּה‘. וְאִם טָעוּ בַּדָּבָר וְלֹא יָדְעוּ מִי הֵם שֶׁחִיְּבוּ אוֹ זִכּוּ מִטַּעַם אֶחָד, שֶׁאֵינָן נֶחֱשָׁבִין אֶלָּא בְּאֶחָד, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ — הֲרֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּנִין מַזְכִּירִין אוֹתָן, שֶׁהֲרֵי הֵן כּוֹתְבִין טַעַם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.

וּמַתְחִילִין בְּדִינוֹ. אִם מָצְאוּ לוֹ זְכוּת — פְּטָרוּהוּ; וְאִם הֻצְרְכוּ לְהוֹסִיף — מוֹסִיפִין. רַבּוּ הַמְחַיְּבִין וְנִתְחַיֵּב — מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְהָרְגוֹ. וּמָקוֹם שֶׁהוֹרְגִין בּוֹ בֵּית דִּין יִהְיֶה חוּץ לְבֵית דִּין וְרָחוֹק מִבֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה“ (ויקרא כד,יד). וְיֵרָאֶה לִי שֶׁיִּהְיֶה רָחוֹק כְּמוֹ שִׁשָּׁה מִילִין, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בֵּין בֵּית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁהָיָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וּבֵין סוֹף מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.

מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ — אֵין מְשַׁהִין אוֹתוֹ, אֶלָּא יֵהָרֵג בְּיוֹמוֹ; אֲפִלּוּ הָיְתָה עֻבָּרָה — אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד, וּמַכִּין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד בֵּית הַהֵרָיוֹן, עַד שֶׁיָּמוּת הַוָּלָד תְּחִלָּה. אֲבָל אִם יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר — מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. וְכָל אִשָּׁה שֶׁתֵּהָרֵג — מֻתָּר לֵהָנוֹת בִּשְׂעָרָהּ.

מִי שֶׁהָיָה יוֹצֵא לֵהָרֵג וְהָיָה זִבְחוֹ זָבוּחַ — אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ עַד שֶׁמַּזִּין עָלָיו מִדַּם חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ. וְאִם נִגְמַר דִּינוֹ וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁחַט הַזֶּבַח — אֵין מַמְתִּינִין לוֹ עַד שֶׁיַּקְרִיבוּ עָלָיו קָרְבָּנוֹ, שֶׁאֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ.