מִי שֶׁהֵעִידוּ לוֹ אֲנָשִׁים רַבִּים וּגְדוֹלִים בְּחָכְמָה וּבְיִרְאָה שֶׁהֵם רָאוּ פְּלוֹנִי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְּלוֹנִית אוֹ שֶׁלָּוָה מִפְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַאֲמִין הַדָּבָר בְּלִבּוֹ כְּאִלּוּ רָאָהוּ — לֹא יָעִיד עַד שֶׁיִּרְאֶה הַדָּבָר בְּעֵינָיו, אוֹ יוֹדֶה לוֹ הַלֹּוֶה מִפִּיו וְיֹאמַר לוֹ: ‘הֱיֵה עָלַי עֵד‘, שֶׁנֶּאֱמַר: “אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע“ (ויקרא ה,א). וְאֵין לְךָ עֵדוּת שֶׁמִּתְקַיֶּמֶת בִּרְאִיָּה אוֹ בִּידִיעָה אֶלָּא עֵדוּת מָמוֹן. וְכָל הַמֵּעִיד מִפִּי אֲחֵרִים — הֲרֵי זֶה עֵד שֶׁקֶר, וְעוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר“ (שמות כ,יג).

לְפִיכָךְ מְאַיְּמִין אַף עַל עֵדֵי מָמוֹן. וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עַל עֵדֵי מָמוֹן? מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי הַכֹּל, וּמוֹדִיעִין אוֹתָן כֹּחַ עֵדוּת הַשֶּׁקֶר, וּבֹשֶׁת הַמֵּעִיד בָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ, וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים, וְאוֹמְרִין לוֹ: ‘אֱמֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה‘.

אִם אָמַר: ‘הוּא אָמַר לִי: חַיָּב אֲנִי לוֹ‘, ‘אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ‘ — לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאמַר: ‘בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ‘. וְהָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הָעֵד הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ כָּךְ. נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶן מְכֻוָּנִין — נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר, וְגוֹמְרִין הַדִּין.

הַמַּטְמִין עֵדִים לַחֲבֵרוֹ, וְהוֹדָה לוֹ בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ, וְהָעֵדִים רוֹאִים וְשׁוֹמְעִים שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: ‘וַדַּאי יֵשׁ לְךָ אֶצְלִי כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל אֲנִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תִּכְפֵּנִי בַּדִּין לְמָחָר‘ — הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ עֵדוּת, עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים.

אֶחָד הַמּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים, וְאָמַר דֶּרֶךְ הוֹדָיָה: ‘זֶה יֵשׁ לוֹ אֶצְלִי כָּךְ וְכָךְ‘, אוֹ שֶׁאָמַר: ‘אַתֶּם עֵדַי‘ אוֹ ‘הֱיוּ עָלַי עֵדִים‘, בֵּין שֶׁאָמַר הַלֹּוֶה, בֵּין שֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה וְשָׁתַק הַלֹּוֶה דֶּרֶךְ מַאֲמִין לִדְבָרָיו — הֲרֵי אֵלּוּ עֵדִים. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם קָנוּ מִיָּדוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם: ‘כִּתְבוּ עָלַי שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לָזֶה אֶצְלִי כָּךְ וְכָךְ‘, וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ — הֲרֵי הֵן הוֹדָיָה, וּמְעִידִין עַל פִּיהָ.

תַּלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: ‘יוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁאִם נוֹתְנִין לִי כָּל מָמוֹן הָעוֹלָם אֵינִי מְשַׁקֵּר; מָנֶה לִי אֵצֶל פְּלוֹנִי, וְיֵשׁ לִי עָלָיו עֵד אֶחָד, לֵךְ וְהִצְטָרֵף עִמּוֹ‘: אִם נִצְטָרֵף — הֲרֵי זֶה עֵד שֶׁקֶר.

אָמַר לוֹ: ‘בֹּא וַעֲמֹד עִם הָעֵד וְלֹא תָּעִיד, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה הַלֹּוֶה וְיִפְחַד וְיַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאַתֶּם שְׁנֵי עֵדִים וְיוֹדֶה מֵעַצְמוֹ‘ — הֲרֵי זֶה אָסוּר לוֹ לַעֲמֹד וּלְהַרְאוֹת שֶׁהוּא עֵד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵעִיד. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר: “מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק“ (שמות כג,ז).

הַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר לְהָעִיד לַחֲבֵרוֹ — פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְכֵן עֵד אֶחָד שֶׁכָּבַשׁ עֵדוּתוֹ וְלֹא הֵעִיד — פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.