פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ

פְּתַח, יער הלְבָנוֹן, את דְּלָתֶיךָ, מקומות הכניסה אליך. או: ייפתחו דלתותיך, בית המקדש, על ידי האויבים, וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ.

הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי־נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הַבָּצִיר

הֵילֵל, יַלל, בְּרוֹשׁ, מעצי הלבנון, כִּי־נָפַל אֶרֶז, עץ ענק המתנשא לגובה רב בלבנון. על אֲשֶׁר עצים אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ, חרבו. הֵילִילוּ, אַלּוֹנֵי בָשָׁן, כִּי יָרַד, הוכרע יַעַר הַבָּצִיר, יער המבוצר בעציו הצפופים.

קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן

קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים נשמע, כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם, מקום המרעה המלובש בצמחייה, קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים – כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן, מקום הגאות של נהר הַיַּרְדֵּן.

כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהָי רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה

כֹּה אָמַר לי ה' אֱלֹהָי: רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה, צאן שאינו מיועד לגדל עדרים לחלב או לצמר, אלא בעיקר לשחיטה –

אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ ה' וַאעְשִׁר וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן

אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן, יהרגו אותן, וְלֹא יֶאְשָׁמוּ, צאן שהקונה אותו אינו חש אשמה בהריגת הבהמות, וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר: בָּרוּךְ ה' וַאעְשִׁר, אתעשר. גם המוכר אינו מוטרד מהריגתן, וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן. כלפי צאן ההרגה אין כל יחס רגשי, הקונים שוחטים אותן, המוכרים שמחים שנפטרו מהן, וגם הרועים אינם מרחמים עליהן.

כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם־ה' וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת־הָאָדָם אִישׁ בְּיַד־רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ וכִתְּתוּ אֶת־הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם

כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, המדומה לצאן המוזנח, נְאֻם־ה', וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא, מזמן, מוסר אֶת־הָאָדָם אִישׁ בְּיַד־רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ. אנשים יציקו זה לזה, והמלך עלול להיות גדול המציקים. ובכך כִתְּתוּ, ישברו לרסיסים אֶת־הָאָרֶץ, וְלֹא אַצִּיל אותה מִיָּדָם.

וָאֶרְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן

הנביא מספר – וָאֶרְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה כפי שהצטוויתי בחיזיון הנבואי. לָכֵן, אכן היו אלו עֲנִיֵּי, עלובי הַצֹּאן. וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת – לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם, וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, שמות סמליים המבטאים את דרך הטיפול בצאן. וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן. הרועה-המנהיג צריך לדעת מתי לפנות לצאנו ברוֹך ומתי בהלקאה.

וָאַכְחִד אֶת־שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם־נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי

וָאַכְחִד, העלמתי אֶת־שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים האחרים שהיו מטפלים בצאן בְּיֶרַח, בתוך חודש אֶחָד, וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם, לא יכולתי לשאת את הצאן ואת רועיו, וְגַם־נַפְשָׁם בָּחֲלָה, מאסה בִי. על כך מרמז אולי שם המקל 'חֹבלים' בהיפוך אותיות – 'חבל-בחל'.

וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת־בְּשַׂר רְעוּתָהּ

וָאֹמַר: לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם עוד. אני מסיר מעלי את אחריות הטיפול, וכך הַמֵּתָה תָמוּת, וְהַנִּכְחֶדֶת, האובדת תִּכָּחֵד, וְהַנִּשְׁאָרוֹת, שלא יצאו מן העדר, תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת־בְּשַׂר רְעוּתָהּ. תָהּ.

וָאֶקַּח אֶת־מַקְלִי אֶת־נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כָּל־הָעַמִּים

וָאֶקַּח אֶת־מַקְלִי, אחד מהמקלות, אֶת־נֹעַם, וָאֶגְדַּע, קצצתי אֹתוֹ על מנת לְהָפֵיר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת, עם כָּל־הָעַמִּים, שבה אסרתי עליהם לפגוע בצאני.

וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי כִּי דְבַר־ה' הוּא

וַתֻּפַר הברית בַּיּוֹם הַהוּא, כשנשאר רק המקל 'חֹבלים', וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי, העוקבים אחר מעשיי ושומעים לי, כִּי דְבַר־ה' הוּא.

וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם־טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם־לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת־שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף

וָאֹמַר אֲלֵיהֶם – אל בעלי הצאן שאתי – העלומים מן הסיפור: הלוא רעיתי את הצאן בעזרת שני המקלות הללו. אולי לא עשיתי זאת בהצלחה יתרה, כי לא עלה בידי להציל ולשקם אותן, אבל ניסיתי להנהיג ככל יכולתי. עתה אִם־טוֹב בְּעֵינֵיכֶם – הָבוּ שְׂכָרִי, וְאִם־לֹא – חֲדָלוּ. אינני יכול להכריח אתכם. וַיִּשְׁקְלוּ אֶת־שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף. אף שהפרטים ומשמעויותיהם סתומים, ונדרשו בפנים שונות, נראה שמדובר במנהיג ישראל כלשהו שאין בכוחו להנהיג עוד, וצאן מרעיתו נעזב לנפשו. אף על פי כן הוא זוכה בתגמול כלשהו של הכרת טובה.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל־הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית ה' אֶל־הַיּוֹצֵר

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אל תשתמש בכסף הזה, אלא הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל־הַיּוֹצֵר, קַדר, אולי כדי שיתיך את הכסף, וכן את אֶדֶר הַיְקָר, האדרת המפוארת אֲשֶׁר יָקַרְתִּי, נכבדתי, או: הסרתי כבוד מֵעֲלֵיהֶם – מעל הצאן. כלומר, הסר מעל העם את התפארת העוטפת אותם. וָאֶקְחָה, לקחתי את שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף, וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בתוך בֵּית ה', אֶל־הַיּוֹצֵר. הכסף ניתן לבית ה'.

וָאֶגְדַּע אֶת־מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת־הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל

וָאֶגְדַּע אֶת־מַקְלִי הַשֵּׁנִי, אֵת הַחֹבְלִים. וכשכבר אין לרועה אפילו סמל של שלטון, הוא מתפטר לגמרי. מעשה זה גורם בין השאר לְהָפֵר אֶת־הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל. נראה שאין מדובר על תקופתו של הנביא זכריה, אלא על מציאות שהייתה לפניו או בזמן כלשהו בעתיד.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי עוֹד קַח־לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי עוֹד: קַח־לְךָ כְּלִי, בגדי רֹעֶה אֱוִלִי, כושל.

כִּי הִנֵּה־אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ הַנִּכְחָדוֹת לֹא־יִפְקֹד הַנַּעַר לֹא־יְבַקֵּשׁ וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא; הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק

כִּי הִנֵּה־אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה, מנהיג גרוע בָּאָרֶץ – הַנִּכְחָדוֹת, ההולכות לאיבוד לֹא־יִפְקֹד, יספור ולא ידאג להן; את הַנַּעַר, צעירי הצאן לֹא־יְבַקֵּשׁ, יחפש; וְהַנִּשְׁבֶּרֶת, זו ששברה יד או רגל לֹא יְרַפֵּא; את הַנִּצָּבָה, העומדת במקומה ואינה רועה בעצמה, לֹא יְכַלְכֵּל, יפרנס. יתר על כן – וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל הוא עצמו. וּלאחר מכן את פַרְסֵיהֶן, טלפי הבהמות יְפָרֵק, לשימוש כלשהו. הרועה כלל לא יתעניין בטיפול בצאן, והוא לא יעשה דבר בעבורן. ומפעם לפעם הוא אף ייקח לעצמו את אחד הכבשים וישתמש בו לצרכיו.

הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל־זְרוֹעוֹ וְעַל־עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה

כעת מופיעה קינה על המנהיגות בישראל, וכאמור, לא ידוע על איזו תקופה מדובר: הוֹי רֹעִי, רועה הָאֱלִיל, מנהיגים נטולי כל כוח וממשות, עֹזְבִי, עוזב הַצֹּאן – חֶרֶב, מוות יבוא עַל־זְרוֹעוֹ וְעַל־עֵין יְמִינוֹ. זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ, וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה, תתעוור. מתוארת כאן מנהיגות אדישה לתפקידה, המנצלת את העם לצרכיה. כשמישהו – אולי הנביא – מנסה להנחות ולעצב את דרכי ההנהגה, את היחס בין מטה חובלים ומטה נועם, ניסיונותיו עולים בתוהו. הרועים הקטנים עוזבים את המנהיג, ואיש אינו מעוניין להמשיך הלאה. גם הרועה הראשי מסתלק, ונשארים רק רועי אליל המתיימרים להנהיג, אך אין הם אלא קבוצה של נצלנים. הצאן מופקר למלחמה פנימית ללא הנהגה.