מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא־יָבֻזוּ לִי

אם עד כה תוארה אהבה שאינה מוגבלת במקום ובזמן – האוהבים נמצאים בכל מקום ובשום מקום. בדבריה הבאים של האהובה מובע רצון להפוך את הקשר ליציב וממוסד יותר: מִי יִתֶּנְךָ, הלוואי שהיית כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי, כי אז אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא־יָבֻזוּ לִי, שהרי נישוק אח קטן לעיני כול אינו נתפס כמעשה בלתי מכובד. הלוואי שיכולתי לגלות את אהבתי אליך באופן טבעי גם בחוץ.

אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל־בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי

או-אז בלי בושה אֶנְהָגְךָ, הייתי מובילה אותך ואֲבִיאֲךָ אֶל־בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי, המלמדת אותי. שם אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, יין מבושם, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי.

שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי

עוד אני חולמת: שְׂמֹאלוֹ נמצאת תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי מתוך קרבה גדולה ואהבה.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ

ועם זאת, הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, מַה, אם תָּעִירוּ וּמַה, ואם תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. אל תאיצו את התהליך. הניחו לאהבה להתפתח מעצמה.

מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל־דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ

גם בקטע הבא, הנפתח מפיו של צד שלישי כביכול, מודגש הקשר מהיבט מוסדר יותר: מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר כשהיא מִתְרַפֶּקֶת, צמודה ונשענת עַל־דּוֹדָהּ?הלוא זוהי הרעיה, האומרת לו: תַּחַת עץ הַתַּפּוּחַ פגשתי אותך ועוֹרַרְתִּיךָ כשישנת, או: עוררתי את אהבתך בי. שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ, הרתה אותך, או: נתקפה חבלי לידה אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ, מי שילדה אותך. צל התפוח הוא מוצאו של הדוד, ושם נקודת המפגש שלו עם רעייתו. קודם ביקשה הבת להביא את אהובה מן החוץ אל בית אמה, ואילו כעת היא הבאה מן המדבר, המקום שאינו מוגדר, ומתרפקת על מקום יצירתו של דודהּ. היא מגיעה למקום הוריו ומזכירה את משפחתו, גם אם אין היא נפגשת עם הוריו בפועל. בחוויית אהבת הנפש כלפי הבורא, זהו הרצון להגיע לקרבה גדולה יותר, להתעלות ממופעים חיצוניים ומן המזדמן אל המקור, אל הבסיס הפנימי והמהותי.

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל־לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה

ושוב היא מביעה משאלה:שִׂימֵנִי כַחוֹתָם, חותמת, אביזר אישי שבעיקר השתמשו בו גברים שהיה צמוד בטבעת או נתלה על הצוואר עַל־לִבֶּךָ, כיוצא בזה – כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ. תן אותי כחותמך, שהוא חפץ אישי שאינו מועבר. כלומר, אני רוצה קשר קבוע ועמוק. זהו ביטוי נוסף לחיזוק היחסים ומיסודם. אם קודם לכן עמדו בני-הזוג זה מול זה, כשזה מחזר אחרי זה ולעתים נעלם אחד מהם, נחבא או העדיף להישאר עם עצמו – כעת הרעיה מוסרת את כל כולה לאהובה. היא מוותרת על קיומה העצמי הנפרד ומבקשת להיצמד לאהובה כטבעת. אולם גם צד שני למטבע – כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה. באהבה יש עוצמה יתרה והעזה. בצד הנעימות והעונג שבאהבה שבוטאו שוב ושוב קודם, יש באהבה גם צד אפל, שאותו מדגיש הדימוי למוות. כשם שהמוות בולע הכול ואי-אפשר לדחותו, כך אי-אפשר להיחלץ מרגש האהבה; וכמו המוות אף הוא טוטלי ובלתי הפיך. קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה. אין מדובר כאן בקנאה שהיא כאב בהצלחתו של האחר, אלא בקנאה שהיא תביעת בלעדיות על מושא האהבה. זוהי קנאה שכרוכה באהבה שאין מושאה יכול להיות משותף לרבים. היא מתעוררת כאשר אדם איננו מסכים לחלוק את מושא אהבתו עם אחרים. קנאה כזו היא רגש עמוק שקשה לשאת אותו. את הקנאה הכרוכה באהבת ה' התובעת מסירות, שהרי אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, אומות העולם מתקשות להבין. בעיני ישראל הקשר עם ה' אינו רק הקשר החשוב ביותר, אלא הוא הדבר היחידי שיש לו חשיבות. רגש זה קשה כשאול משום שהוא מוחלט וחסר פשרות. רְשָׁפֶיהָ, הניצוצות של האהבה הם רִשְׁפֵּי אֵשׁ, והם מסוגלים להכאיב ואף לכַלות. היא שַׁלְהֶבֶתְיָה, שלהבת אדירה.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם־יִתֵּן אִישׁ אֶת־כָּל־הוֹן בֵּיתוֹ בּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ

אם האהבה היא אהבת אמת, מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת אשִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ. גם אִם־יִתֵּן אִישׁ אֶת־כָּל־הוֹן בֵּיתוֹ בּשביל לרכוש אַהֲבָה – בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. באמצעות מחוות, מתנות והפגנת רגש אפשר לרכוש ידידות וקרבה מסוימת, אבל לא רגש של אהבה.

אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה־נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּהּ

אמנם הידידים והמכרים ידעו על האהבה בין הדוד והרעיה, אבל מהות הקשר ביניהם עדיין אינה ברורה לאיש. עכשיו הגיעה השעה לדון במיסוד היחסים. תחילה מדברים אחיה של הבת: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, צעירה מדי, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ. אין היא מפותחת מספיק. ובכן, מַה־נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּהּ בענייני שידוכים ונישואין? כיוון שעדיין אינה בשלה לנישואין, כיצד נפעל לנוכח הצעת נישואין שתבוא? כמה זמן נוכל לדחות אותה? כעת עולה גם שאלת אופיה של האחות. כל זמן שהיא ילדה קטנה המתרוצצת בחוץ, שרה ורוקדת, האחים אינם מודעים למעשיה; עכשיו, שבאים לדבר בה נכבדות, מן הראוי לברר זאת.

אִם־חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם־דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז

אִם־חוֹמָה, שמורה, צנועה וכשרה הִיא – נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת, מצודת כָּסֶף, נקשט אותה בתכשיטים בולטים. וְאִם־דֶּלֶת הִיא, שנפתחת לפעמים – נָצוּר עָלֶיהָ, נקבע בה לוּחַ אָרֶז, שיחזיק את הדלת שלא תיפתח על ידי כל אחד, שהרי כבר אין היא קטנה מאוד.

אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם

עונה להם הבת: ראשית, אֲנִי חוֹמָה ולא דלת, וְשנית, שָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת. יש לי שדיים, אלא שאתם לא שמתם לב כמה גדלתי. אָז – במצב זה הָיִיתִי בְעֵינָיו – בעיני האהוב, שאולי נמצא כרגע בחדר השני, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם. אהובי כבר יודע שמצאתי את שלומי בבחירתי בו. אל לכם להתלבט לגבי. אני כבר בשלה מוסרית, גופנית ונפשית להיכנס למסגרת נישואין, ואף מצאתי את שלמותי ואושרי.

כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת־הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף

וכדברי רקע להמשך דברי הבת – כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה המלך בְּבַעַל הָמוֹן, שם מקום. נָתַן שלמה אֶת־הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים, לשומרים שיטפלו בו. כל אִישׁ מהם יָבִא בְּפִרְיוֹ, יכניס מיבולו של הכרם הכנסה יפה – אֶלֶף כָּסֶף. בקטע סמלי זה הכרם הוא דימוי לאשה, וכאן הכוונה לאחות הקטנה. שלמה הוא מעין אפוטרופוס על הבת. הוא הדמות הקרובה ביותר לאב, הנעלם מכל הספר, והוא שמטיל את אחריות הכרם, הבת הקטנה, על האחים. הם מקבלים שכרם בעין יפה באמצעות עבודות שונות שהם מטילים על הילדה. בנמשל, אפשר לראות את עם ישראל ככרם שבזמן שהוא ממלא את הייעוד שהציב לו בעליו, רווחיו מתחלקים בין האומות, אם אמנם אלו יֵדעו להעריך את הכרם ולגלות אחריות כלפיו.

כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת־פִּרְיוֹ

עכשיו הבת שכבר רואה עצמה גדולה, ומחליטה בעצמה על אודות כרמה: כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, ובכוונתי להביאו לאהובי, כלומר להינשא לו. במסגרת העסקה יחולקו רווחי הכרם – הָאֶלֶף לְךָ, שְׁלֹמֹה ה'אפוטרופוס', וּמָאתַיִם יינתנו לְנֹטְרִים אֶת־פִּרְיוֹ. מתחילתו עסק השיר כולו באהבה, בגעגועים ובחיפושים הדדיים. עכשיו, כשבני-הזוג מעוניינים לבנות קשר קבוע יותר, נוצרים גדרים לאהבה. הכלה כאן היא הנפש הפרטית או כנסת ישראל המתגעגעת והמבקשת להתחתן. בהקשר זה כבר דרשו חכמים: "'ביום חתונתו' – זו מתן תורה, ו'ביום שמחת לבו' – זה בניין בית המקדש". אהבה בין הקדוש ברוך הוא וישראל הייתה גם קודם לכן, אבל הקשר לא היה יציב. מתן תורה היה החתונה משום שבו נוצר קשר יציב מחייב; ושמחת הלב באה כאשר לבני-הזוג נמצא מקום להיות בו יחדיו, כשה' שוכן בתוך ישראל או בתוך הנפש. גם בתחומי הנפש וגם בדרכה של האומה נשאלות אותן שאלות, אמנם בסגנון אחר, שעולות כאן לפני שידוך: מיהי הכלה? האם היא ראויה? האם היא בשלה לנישואין או שעליה להמתין עוד כמה שנים? האם היא נאמנה ואמינה? יתרה מזו, כל זמן שמדובר בקשר אהבה ספונטני, אין בו תשלומים, ואולם קשר קבוע כרוך בהסכמים, מחיר והתחייבויות. מסתבר ששלמה המלך הגדול איננו זקוק לתשלומים אלו, אבל על מנת שההסכם ייגמר, הגיעה השעה שבה צריכה הכלה לוותר על חלק מנחלתה ולתת את כרמה שלה כנדוניה.

הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי

בכל הדיבורים הללו האהוב לא נכח. עתה, משהחליטה הבת על נישואיה, פונה אליה החתן המיועד: אַת, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, שחֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, כפי שהוכחת בדיבורייך אל האחים – הַשְׁמִיעִנִי. ברצוני להיפגש אתך ולשמוע את קולך הערב.

בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים

והיא עונה: אמנם מימוש הקשר קרוב מתמיד, אבל טרם הגיע הזמן. עכשיו בְּרַח, דּוֹדִי, וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים. אהבתי מובטחת לך. כולי נתונה לך. מעתה אתה יכול לקפץ על ההרים ולהתבשם מניחוחם. אני יודעת שתשוב.