חזור
שמואל ב
פרק ווַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף
וַיֹּסֶף, ויאסוף
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, שרובם מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה, נכבדי שבט יהודה, או: שבאו מקרית יערים שבנחלת יהודה, הנקראת גם ‘בעלה',
וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה
וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל, על עֲגָלָה חֲדָשָׁה הראויה לכך, שלא היה בה שום דבר טמא או פגום.
וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן
וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם, לצד אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן, ואילו עוזא הלך סמוך לארון מאחוריו.
וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים ובְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים
וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים, נופפו בשמחתם בענפי ברוש.
וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר
וַיָּבֹאוּ עַד למקום שנקרא גֹּרֶן נָכוֹן, וַיִּשְׁלַח עֻזָּא את ידו אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ, כִּי שָׁמְטוּ, הזיזו בני הַבָּקָר את הארון ממקומו. תנועת בני הבקר שהוליכו את העגלה גרמה להטיית הארון הצדה, והוא נראה כעומד ליפול. באופן טבעי מיהר עוזא והושיט ידו אל הארון להחזיק בו.
וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים
וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, ה' כעס על עוזה, שהרי אפילו על הלויים נאסר לגעת בארון.
וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה
וַיִּחַר לְדָוִד, דוד הצטער
וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'
וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בעקבות המוות שנגרם במישרין מן הארון בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמֶר: אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'?!
וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי
וְלֹא אָבָה, רצה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל, אל עִיר דָּוִד, וַיַּטֵּהוּ, הפנה אותו דָוִד אל בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי, שהיה לוי, ולאחר זמן שירת עם בניו במקדש.
וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ
וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בבֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ. הברכה הייתה ניכרת בביתו, ובמשפחתו נולדו בנים רבים מאוד.
וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה
וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר: בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. אם עד כה נתפס הארון כגורם מאיים
וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא
וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים – וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא, שור מפוטם.
וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד
וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'. מכיוון ששמח מאוד בכל הטוב, לא רקד בשקט ובאיפוק אלא בהתלהבות גדולה. הוא רקד ריקוד-יחיד כמלך ישראל וכחתן השמחה הראשי.
וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר
וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר.
וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ
וְהָיָה כאשר אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן. מיכל, שחזרה להיות אשתו של דוד, לא השתתפה באופן פעיל בשמחה – שהייתה ככל הנראה שמחתם של הגברים – אך היא צפתה בתהלוכה, ומן הסתם כך עשו נשים אחרות.
וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים
וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה', וַיַּצִּגוּ, הציבו אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה, פרשׂ לוֹ דָּוִד, מקום מוצנע שייחד דוד לארון. וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים. כל עוד לא עמד משכן של קבע או בית בחירה, היה כל אדם רשאי להקריב קרבנות. ייתכן אפוא שדוד הקריב בעצמו.
וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת
וַיְכַל, סיים דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת.
וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ
ובצד הברכות המילוליות נתן מתנות לכל המשתתפים – וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם, לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל שהיו שם לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לאכילה בבתיהם, לְכל אִישׁ – חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד, מנה אחת מבשר הפר שהקריבו,
וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים
וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ, וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, והיא מצאה הזדמנות לבטא את רגשותיה. וַתֹּאמֶר באירוניה: מַה נִּכְבַּד, כל כך התבזה הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה, נחשף גופו הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת, שִׁפחות עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת, כפי שנחשף אַחַד האנשים הָרֵקִים.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל: לִפְנֵי ה' עשיתי זאת, אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת, למנות אֹתִי נָגִיד, מלך עַל עַם ה', עַל יִשְׂרָאֵל. את אומרת שאינני מתנהג כראוי למלך ישראל, אבל ה' בחר בי למלוך יותר מאשר באביך ובמשפחתו המכובדת והמיוחסת. וְשִׂחַקְתִּי, שמחתי והשתעשעתי לִפְנֵי ה', כי אני מכיר לו תודה על כל החסדים שעשה אתי.
וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה
וּנְקַלֹּתִי עוֹד, ואני מוכן להתבזות אף יותר מִזֹּאת, וְהָיִיתִי, ואהיה שָׁפָל, בזוי וקל ערך בְּעֵינָי. וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ שאני מבייש את עצמי בפניהן – עִמָּם אִכָּבֵדָה. אני דווקא מתכבד בעיניהן,
וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ
וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל – לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ. זה היה העונש על התגרותה בדוד, במקום לכבדו, שכן עבד את ה' בכל לבו.