וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ

בעקבות זאת, וַיָּבֹאוּ נציגים מכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ. אל תראה בנו אנשים רחוקים. אנו קרוביך.

גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל

גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה בעצם הָיִיתָה, היית הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. המנהיג הצבאי. אמנם דוד לא היה שר הצבא הראשי בממלכת שאול, אבל הוא היה איש צבא בולט. וַיֹּאמֶר ה' לְךָ כבר אז: "אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד, למלך עַל יִשְׂרָאֵל".

וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל

לאחר מכן, וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה, וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה'. הייתה זו ברית דו-צדדית. הם קיבלו על עצמם את מלכותו, והוא התחייב לא לזכור להם חשבונות ישנים, שהרי בעבר לא כולם היו תומכיו.וַיִּמְשְׁחוּ בחברון אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל כל עם יִשְׂרָאֵל.

בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ

בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה היהשְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ, בתחילת שלטונו. ומאז ועד סוף ימיו אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ.

בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה

בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. ייתכן שננקט כאן סכום הכולל חשבון מעוגל ונזנחו ששת החודשים היתרים. ארבעים שנה נחשבות תקופת זמן בעלת משמעות. יחידה זו חוזרת ומופיעה בכמה מקומות, והיא משמשת גם לציון תקופה.

וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה

לאחר שדוד מלך על כל ישראל – וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו אל יְרוּשָׁלִַם, אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ כדי להכריז בפניהם על ריבונותו, ולאלץ אותם לוותר על עצמאותם בארץ. וַיֹּאמֶר נציג היבוסים לְדָוִד לֵאמֹר: לֹא תָבוֹא הֵנָּה, כִּי אִם בהסִירְךָאת הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים, כינוי לצלמי אלילי היבוסים. אפשרות אחרת – היבוסים בטחו במצודתם המבוצרת היטב, והצהירו: המקום כה מבוצר שאפילו שומרים עיוורים ופיסחים יוכלו לעמוד כנגדך, ולא תצליח להסירם ממקומם. לֵאמֹר, כלומר: לֹא יָבוֹא, יוכל לבוא דָוִד הֵנָּה.

וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד

אולם – וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן, הִיא המקום שנקרא אחר כך עִיר דָּוִד, כשדוד ישב בה. עתה בא פירוט הדברים:

וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר ואֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת

וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא: כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע, יפגע בַּצִּנּוֹר, מקור מי העיר, מגדל, מסגר השער, או כינוי למקום חזק. על כל פנים מי שיצליח לחדור לעיר, לגעת בצינור, שערכו האסטרטגי רב, ולהסיר אֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים, שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד – יבוא על שכרו. כאן לא פורש השכר, אבל בספר דברי הימים מסופר שדוד הכריז שהראשון שיכה ביבוסי יהיה ראש צבא ישראל. מכיוון שיואב עשה זאת, הובטח לו התפקיד מאת המלך. עַל כֵּן יֹאמְרוּ הבריות לאחר מכן כפתגם: "עִוֵּר וּפִסֵּחַ – כלומר, כל יבוסי או כנעני – לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת", בית המלך. אם הכוונה לאנשים עיוורים ופיסחים ממש – אולי בעקבות הצגתם של העיוורים והפיסחים כהתרסה בפני דוד – הכריזו שעיוור ופיסח אינם רצויים בביתו. מסתבר שדוד לא כבש את ירושלים לאחר מצור ממושך אלא בפעולת פתע. העיר הייתה מבוצרת ביותר, אך דוד ואנשיו מצאו דרך לחדור אל תוכה.

וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה

וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד. וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא, סוללה או מבצר וָבָיְתָה, פנימה לכיוון העיר. דוד מילא את השטח הנמוך שבין המצודה לעיר, ובכך איחד את העיר והגדיל אותה. אמנם בספר מלכים תיוחס בניית המילוא לשלמה, אבל נראה שדוד התחיל בעבודת מילוי החלל שבין מצודת ציון היבוסית בעיר דוד והר המוריה.

וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ

וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל, וַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ. כיבוש ירושלים סילק את תחושת החולשה שהתלוותה אל קיומה של מובלעת זרה ותקיפה בתוך הארץ. היה זה מפעל חשוב שסייע לארגון השלטון.

וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד

עוד קודם נודע דוד לתהילה, אך כעת הפך המצביא הנודע למלך ישראל, וכבר לא נתפס בתור תופעה מקומית ושבטית גרידא. גם בני עמים אחרים הבינו זאת: וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר, הממלכה הרחוקה שבצפון מַלְאָכִים, שליחים אֶל דָּוִד, וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ, נגרים מומחים וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר, בנאים, וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד. כדי לבטא את ידידותו עם המלך החדש בנה מלך צור לדוד בית מפואר מארזי הלבנון.

וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל

כאשר הגיעו נציגיו של המלך הזר – וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְכִי נִשֵּׂא, רומם את מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת

וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם, אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן ומשנתבססה המלכות. וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלִָם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלִָם: שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן, שאולי נקרא על שמו של נתן הנביא, וּשְׁלֹמֹה, שימלוך אחרי דוד, אף על פי שלא היה מבניו הגדולים.

וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ

וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ.

וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט

וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט. כמעט לאיש מן הבנים הללו לא היה תפקיד היסטורי.

וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי מָשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל הַמְּצוּדָה

וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים – אולי כבר קודם לכן – כִּי מָשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. בפגישתם האחרונה עם דוד הוא היה מעין נספח שגדל אצלם; כאשר הוא מלך ביהודה, הם ראו בו מנהיג שבטי קטן שאינו מאיים עליהם; ואולם כשנעשה מלך על ישראל, נקטו פעולה מקדימה: וַיַּעֲלוּ כָל פְּלִשְׁתִּים לירושלים לְבַקֵּשׁ, לחפש ולתפוס אֶת דָּוִד. וַיִּשְׁמַע דָּוִד, וַיֵּרֶד אֶל הַמְּצוּדָה, שהייתה כפי הנראה מבוצרת דיה בפני חדירת הפלשתים. עתה, בהיותו מלך הייתה לנוכחותו השפעה על סביבתו, וכבר לא יכול היה לברוח אל המדבריות כמו בעבר.

וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים

וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ, וַיִּנָּטְשׁוּ, התפזרובָּאוּ, וַיִּנָּטְשׁוּ, בְּעֵמֶק רְפָאִים. ייתכן שהתכוונו לחנות בעמק זמן ממושך, אולי אף להקים מצור.

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר: הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים? הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי?וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד: עֲלֵה, כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ.

וַיָּבֹא דָוִד בְּבַעַל פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד וַיֹּאמֶר פָּרַץ ה' אֶת אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים

וַיָּבֹא דָוִד להילחם נגדם בְּמקום שייקרא בַעַל פְּרָצִים, וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד. וַיֹּאמֶר: פָּרַץ, שבר ה' אֶת אֹיְבַי לְפָנַי בכוח כְּפֶרֶץ, נחשול מָיִם, הבוקע את גדות הנהר וממוטט גדרות. עַל כֵּן – בעקבות דברי דוד קָרָא, קראו את שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא: בַּעַל פְּרָצִים.

וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו

וַיַּעַזְבוּ שָׁם, הפלשתים ברחו והשאירו מאחור אֶת עֲצַבֵּיהֶם, אליליהם. וַיִּשָּׂאֵם, לקח.או: עשה מהם משואה, שרפם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו.

וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים

וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לנסות לַעֲלוֹת על דוד, וַיִּנָּטְשׁוּ שוב בְּעֵמֶק רְפָאִים.

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' מה עליו לעשות. וַיֹּאמֶר לו ה': לֹא תַעֲלֶה להילחם נגדם באופן חזיתי, אלא הָסֵב, פנה אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מהמקום שמִמּוּל הבְּכָאִים, מיני עצים שצמחו שם.

וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים

וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה, מעין קול צעדים בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים – אָז תֶּחֱרָץ, פעל בנחרצות, הזדרז ותקוף, כִּי אָז יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים. קול הצעדה יהיה אות וסימן שה' צועד לפניך.

וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר

אף על פי שדוד לא היה מורגל באיגוף בקרבותיו – וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה', וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר. שדה המערכה לא היה במקום אחד. הם ברחו ממקום למקום, ודוד היה מכה וחוזר ומכה בהם.