חזור
שמואל ב
פרק כאוַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה'וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים
וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה. בארץ ישראל, שאין בה מאגרי יבול ומים גדולים, שלוש שנים רצופות של רעב הן אסון. וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה', כנראה באמצעות האורים-והתומים
וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה
כיוון שהרעב בא בעקבות החטא כנגד הגבעונים, היה צורך לכפר עליו בפניהם ולרַצות אותם.וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם. וכאן מופיע מאמר מוסגר: וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם בזמן יהושע שלא ימיתו אותם. הגבעונים אמנם הטעו את יהושע, אבל לאחר שישראל נשבעו להם, הם הפכו לבני חסות והוטלה עליהם עבודת המקדש.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, וּבַמָּה אֲכַפֵּר על החטא שחטאו כנגדכם, וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'? וכאשר תסלחו לנו, תחזור התשועה והברכה לישראל.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם
וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים: אֵין לָנוּ חשבונות של כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ. איננו תובעים משאול וממשפחתו כסף כלשהו, ואין אנו מעוניינים בפיצויים. ובמלים מעשיות: לא נסתפק בפיצוי כספי, וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל. אין לנו טענה כנגד כלל ישראל, מפני שאין זו אשמתם.
וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל
וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ, שכילה אותנו, וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב, שחשב להשמיד אותנו מלהתקיים
יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן
אשר על כן, יֻתַּן, יינתנו לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו, מצאצאיו, כנקמה על כך שהוא הרג משלנו, וְהוֹקַעֲנוּם לַה', נהרוג אותם ונתלה את גוויותיהם מול ה'
וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל
וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל, בגלל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם, בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. דוד שמר על מפיבשת ככל יכולתו מחמת השבועה שהייתה בינו ובין אביו.
וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי
וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל כפילגשו, אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת. לאנשים הללו לא היה מעמד חוקי שלם, אבל בכל זאת הם בניו של שאול, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי,
וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים
וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה', וַיִּפְּלוּ, הוכו שְׁבַעְתָּם – שבעת האנשים הללו יָחַד. וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי הקָצִיר בָּרִאשֹׁנִים, הראשונים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים בסביבת חג הפסח.
וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה
וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ, הסבה אותו, או מתחה אותו כאוהל
וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל
וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל. שמירתה המסורה עוררה את דוד לחשוב לא רק על החיים אלא גם על המתים. לכן הוא ניסה לפעול גם לטובת זכרו של שאול.
וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ
וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי, ראשי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן, אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ. באופן דומה להוקעת הגבעונים, תלו הפלשתים את גוויות שאול ובניו על החומה בבית-שאן, שהייתה מעין מעוז פלשתי. זמן קצר לאחר מכן גנבו אנשי יבש גלעד את הגוויות והביאו אותן לקבורה בעירם, שכן הם הכירו טובה לשאול, על אשר הציל אותם מיד העמונים.
וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים
וַיַּעַל מִשָּׁם – מיבש גלעד אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וַיַּאַסְפוּ גם אֶת עַצְמוֹת בני שאול הַמּוּקָעִים.
וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן
וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע, בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, ואת שאר צאצאיו קברו קרוב לשם. וַיַּעֲשׂוּ את כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ, לקבור את שאול ויהונתן בכבוד בקבר אבות.
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת, עם פְּלִשְׁתִּים, וַיָּעַף, נחלש דָּוִד. יכולת עמידתו נתערערה במהלך הקרבות.
וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד
וְיִשְׁבִּי, שהיה גָר בְנֹב, עיר בתחום הפלשתים אֲשֶׁר בִּילִידֵי, מצאצאי הָרָפָה, צורת היחיד של ‘רפאים', הענקים שמוזכרים כמה פעמים במקרא.
וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל
וַיַּעֲזָר לוֹ – לדוד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ. אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה, וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל. איננו יכולים להרשות לעצמנו לסכן אותך עוד בשדה הקרב.
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים, אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי, מהיישוב חוּשָׁה, גיבור דוד אֶת סַף, אח או קרוב נוסף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה.
וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים
וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים, וַיַּךְ, הרגהַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים, וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים, כנראה משלח היד המשפחתי בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי והרג אותו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ של אותו גלית היה גדול מאוד, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, הקורה שחוטי השתי או האריג כרוכים עליה.
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה
וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת. וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן, מלחמה
וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד
וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל. גם הוא, כגלית, עמד בתור איש הביניים וחירף את ישראל. וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד.
אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו
אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת, וַיִּפְּלוּ בקרבות שונים בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו.