וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִי בֹשֶׁת לִקְרָאתוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן

וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ, מראש ההר לעבר המדבר, וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר, משרת מְפִי בֹשֶׁת הולך לִקְרָאתוֹ, וְעמו צֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים באוכף, וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם כיכרות לֶחֶם וּמֵאָה חבילות או אשכולות צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ, תאנים מיובשות וְנֵבֶל, נאד או כלי חרס ליָיִן.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא מָה אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא: מָה אֵלֶּה לָּךְ?וַיֹּאמֶר צִיבָא: הַחֲמוֹרִים לְבֵית, למשפחת הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב, כדי שלא תצטרכו ללכת ברגל, וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ – לֶאֱכוֹל למאכל הַנְּעָרִים, וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף, העייף והצמא בַּמִּדְבָּר. זוהי הצידה שאוכל להציע לכם לדרך.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ, מפיבשת? וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ: הִנֵּה הוא יוֹשֵׁב כעת בִּירוּשָׁלִַם, כִּי אָמַר בלבו: הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי. הוא חשב שנקרתה לו הזדמנות בעת המרד והתהפוכות, ושעם עקירת דוד ממלכותו יחליטו אנשים להמליכו – בהיותו צאצא לשושלת שאול, במקום להמליך את אבשלום – שבא מכוחו של דוד.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת וַיֹּאמֶר צִיבָא הִשְׁתַּחֲוֵיתִי אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא: הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת. מאחר שאתה נותרת נאמן לי, ואילו מפיבשת בגד בי, תקבל אתה את כל מה ששייך לו. תוקפה של הוראה זו אינו ברור, שכן עכשיו דוד גולה, ואין בידו כמעט שום כוח. בכל זאת הוא מעניק לו הבטחה שאולי תתממש בבוא העת. וַיֹּאמֶר צִיבָא: הִשְׁתַּחֲוֵיתִי, אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל

וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד למקום שנקרא בַּחוּרִים, וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל משבט בנימין, וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא, הולך וּמְקַלֵּל את דוד.

וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ

שמעי לא הסתפק בנאצות אלא גם – וַיְסַקֵּל, רגם בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד, לא על מנת לגרום נזק פיזי, אלא כדי לבטא שנאה ובוז, וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ של דוד.

וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל

וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: צֵא, צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל.

הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה

הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' את כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו. אתה מרדת בשאול, הפלת את מלוכתו ותפסת את מקומו, ועכשיו הרעה הזו שבה אליך. וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ, וְהִנְּךָ, אתה תישאר בְּרָעָתֶךָ, ברשעותך ובעונשך, כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה.

וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ

וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ: לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ?! אֶעְבְּרָה נָּא לצד השני וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ. דבר שאבישי מסוגל לעשות בלי ספק.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד ומִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מַה לִּי וְלָכֶם, בְּנֵי צְרֻיָה?!מַה לִּי וְלָכֶם, בְּנֵי צְרֻיָה מחשבותינו רחוקות זו מזו. אינני יכול להורות על מעשה כזה. כֹּה, כך יְקַלֵּל, כִּי ה' אָמַר לוֹ: "קַלֵּל אֶת דָּוִד". בוודאי יש סיבה מאת ה' שהאיש הזה בא לקלל אותי עכשיו. זהו חלק מכפרתי או מהעונש המגיע לי מיד ה', ועל כן מִי יֹאמַר לו: "מַדּוּעַ עָשִׂיתָה, עשית כֵּן?" לא אתערב בדבר.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה'

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו: הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי, אבשלום, מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי, וְאַף כִּי, וכל שכן עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי, שהוא זר ויש לו נאמנות אחרת. הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר לוֹ ה'. אין זה עניין פרטי אלא סימן מאת ה'.

אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה

אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי, בדמעתי, או: בענייני, במצבי, וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה. דוד התייחס לחרפות הללו כחלק מכפרתו, וקיווה שאם ישא את העלבון בלא להגיב, ה' ימחל ויסייע לו.

וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר

וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו הלאה בַּדָּרֶךְ, וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל, וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר, השליך בֶּעָפָר כדי לבזות את דוד.

וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם

וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים לערבות המדבר וַיִּנָּפֵשׁ, נחו שָׁם.

וְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ יְרוּשָׁלִָם וַאֲחִיתֹפֶל אִתּוֹ

וְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם, כלומראִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ יְרוּשָׁלִָם, וַאֲחִיתֹפֶל אִתּוֹ.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא חוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעֶה דָוִד אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלֹם יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא חוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעֶה, ידיד דָוִד אֶל אַבְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלֹם: יְחִי הַמֶּלֶךְ! יְחִי הַמֶּלֶךְ!

וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל חוּשַׁי זֶה חַסְדְּךָ אֶת רֵעֶךָ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֶת רֵעֶךָ

וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל חוּשַׁי: זֶה חַסְדְּךָ, טובתך ונאמנותך אֶת רֵעֶךָ?! הרי היית רֵע המלך, כך אתה נוהג עם ידידך?! לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֶת, עם רֵעֶךָ?

וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלֹם לֹא כִּי אֲשֶׁר בָּחַר ה' וְהָעָם הַזֶּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לוֹ אֶהְיֶה וְאִתּוֹ אֵשֵׁב

וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלֹם: לֹא כפי שאתה סבור, כִּי את אֲשֶׁר בָּחַר ה' וְהָעָם הַזֶּה שמסביבך וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל – לוֹ, שלו אֶהְיֶה, וְאִתּוֹ אֵשֵׁב. אתה הוא המלך הנבחר, וה' אתך, לכן אהיה נאמן לך.

וְהַשֵּׁנִית לְמִי אֲנִי אֶעֱבֹד הֲלוֹא לִפְנֵי בְנוֹ כַּאֲשֶׁר עָבַדְתִּי לִפְנֵי אָבִיךָ כֵּן אֶהְיֶה לִפָנֶיךָ

וְהַשֵּׁנִית, ונוסף לכך, לְמִי אֲנִי אֶעֱבֹד? הֲלוֹא דוד מודח ממעמדו ואולי ייהרג, יגלה או ייעלם. לכן אמלא את תפקידי לִפְנֵי בְנוֹ. כַּאֲשֶׁר עָבַדְתִּי לִפְנֵי אָבִיךָ כֵּן אֶהְיֶה לִפָנֶיךָ. נראה שאבשלום קיבל את חושי וצירף אותו לחוג אנשיו הקרובים.

וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל הָבוּ לָכֶם עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה

וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל אֲחִיתֹפֶל, העומד בראש היועצים: הָבוּ לָכֶם, תנו עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה. מהם הצעדים הבאים שעלינו לעשות.

וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת וְשָׁמַע כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת אָבִיךָ וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ

וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם: בּוֹא אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיךָ אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמוֹר הַבָּיִת. בלקיחת פילגשי המלך הקודם תַּראה שאתה הוא מחליפו. זה בוודאי מעשה מפוקפק, אבל הוא ייוודע לכול. וְשָׁמַע אז כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי נִבְאַשְׁתָּ אֶת, נעשית שנוא על אָבִיךָ. אם עד עתה היו לעם ספקות, והם לא מיהרו לתמוך בך, הבן הצעיר והמרדני של המלך המנוסה והמוצלח, שכן חששו מעונשו של דוד לכשישוב אל כיסאו – עכשיו יבינו הכול שאין תקנה לקרע. וְחָזְקוּ יְדֵי כָּל אֲשֶׁר אִתָּךְ. התומכים בך, והמעוניינים לתמוך אך חוששים – יתחזקו בעמדתם. אחיתופל היה האדם החכם בישראל, אבל לא היה אדם מוסרי, והיה מוּנע מחשבונות פוליטיים בלבד. הוא חשב שצעד כזה אינו קשה לביצוע, אינו גובה מחיר, וסמליותו ברורה: אבשלום עולה לשלטון תחת דוד – שאיננו קיים עוד בעיניו – והוא תופס את המלוכה באופן מוחלט.

וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל

וַיַּטּוּ, פרשו לְאַבְשָׁלוֹם את הָאֹהֶל עַל הַגָּג, וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל פִּלַגְשֵׁי אָבִיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. כולם ראו שהפילגשים מובאות אל אבשלום לאוהל. בכך התקיימה נבואתו של נתן לדוד בעקבות חטאו בבת שבע, שמה שדוד עשה בסתר ייעשה בגלוי לעיני כל ישראל.

וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם

מעשה כזה בפומבי בוודאי אינו ראוי, בפרט כשמדובר בפילגשי אביו. גם אם יש לאבשלום תביעות כלשהן, זוהי דרך בוטה מאוד לבטאן. לכן נוספת פה הערת הסבר: וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹהִים, כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם. עצת אחיתופל נחשבה אז המלה האחרונה. הסמכות המעשית של דבריו בחברה שבה חי, נתפסה כסמכותם המעשית של דבר ה'. איש לא ערער על עצותיו. משום כך, גם אם אבשלום לא היה מעלה על דעתו רעיון כזה, או לא היה מעז להוציאו אל הפועל – כיוון ששמע את עצת אחיתופל, הוא קיבל אותה ללא היסוס. כשם שדוד שמע בעצת אחיתופל וייחס משקל רב לדבריו, כך עשה גם אבשלום ואימץ בפשטות את המנגנון שפעל אצל אביו.