חזור
שמואל ב
פרק ידוַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם
וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל, משתוקק לאַבְשָׁלוֹם. יחסי יואב ודוד מורכבים,
וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת
וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, לעיר תקוע, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה, היודעת לערוך דבריה בכשרון ולהציגם באופן משכנע,
וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ
וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה. וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ. הוא לא שטח בפניה את נאומה, אלא הסביר לה את רצונו – עליה לערוך הצגה בפני המלך ולשאת דברים שיעוררו את דוד להשיב אליו את אבשלום בנו. יואב ציפה שבחכמתה תצליח האשה לבצע את שליחותה.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה מיד בבואה וַתִּשְׁתָּחוּ, השתחוותה וַתֹּאמֶר: הוֹשִׁעָה, הַמֶּלֶךְ. אני זקוקה לעזרתך הישירה.
וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי
וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: מַה לָּךְ?וַתֹּאמֶר: אֲבָל, אכן, באמת
וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ
וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, לאחר מות בעלי נותרתי לבדי עם שני בנים. וַיִּנָּצוּ, התקוטטו שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין מַצִּיל, לא היה שם אדם שיוכל לחלץ ולהפריד בֵּינֵיהֶם. וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד, הם הכו זה את זה עד שאחד מהם גבר על אחיו וַיָּמֶת אֹתוֹ.
וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְהִנֵּה בעקבות המעשה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ, עלי וַיֹּאמְרוּ: תְּנִי לנו אֶת מַכֵּה אָחִיו, הרוצח וּנְמִתֵהוּ בתור גואלי הדם
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה: לְכִי לְבֵיתֵךְ, וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ, שלא ימצו את דין גאולת הדם במקרה שלך.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן וְעַל בֵּית אָבִי וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי
האשה לא הסתפקה בהבטחה הכללית של דוד לטפל בנושא. היא רצתה לחלץ מן המלך תגובה נחרצת יותר – וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ: עָלַי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, הֶעָוֹן. אם לא דייקתי בפרטים או אם יש עברה כלשהי בדבר – אשא באחריות לכך
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי ולֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, באופן נחרץ ובמעורבות רגשית יתרה: כל הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ שתסגירי לו את בנך – וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי, הפני אותו אלי או בואי עמו לפני, וכך לֹא יֹסִיף עוֹד איש לָגַעַת, לפגוע בָּךְ.
וַתֹּאמֶר יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת ולֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי וַיֹּאמֶר חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה
וַתֹּאמֶר: יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, היא הוסיפה לבקש בשם אלוקים,
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי
יש לשער שהאשה הציגה את דבריה באופן משכנע, אבל המקרה לא היה זר לחלוטין למלך, כמובן. בעיה דומה קיימת גם בביתו. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה לאחר שהשיגה את מבוקשה: תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר. ברשותך אומר דבר נוסף.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: אכן עזרת לי בדבריך הצודקים, וְאולם לָמָּה חָשַׁבְתָּה, חשבת כָּזֹאת עַל עַם אֱלֹהִים?! ראה מה עשית לעם ישראל. הרי גם לך יש בן כזה, וּמִדַּבֵּר, ומתוך דיבורו של הַמֶּלֶךְ את הַדָּבָר הַזֶּה בענייני אתה נוהג בבנך כְּאָשֵׁם, כמואשם במוות, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ, מי שגירשוֹ והרחיקוֹ. אמנם אבשלום נושא באחריות למעשהו, אבל יש להניח שלא היה נידון למוות, מפני שהוא עצמו לא עשה דבר אלא שלוחיו, ואם כן מדוע יורחק לעולם –
כִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח
כִּי, הרי למרות החומרה והתיעוב שבמעשה הרצח, מוֹת נָמוּת כולנו במוקדם או במאוחר, וְאנו כַמַּיִם הַנִּגָּרִים, הנשפכים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ שוב. המוות איננו הפיך,
וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ
וְעַתָּה, כאֲשֶׁר
כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים
כִּי קיוויתי שבכל זאת יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ המבקש למעשה לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים, מהחיים.
וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַה' אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ
וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ: הלוואי שיִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ במשפטו לִמְנוּחָה, למנוחת לב המלך ובנו, או למנוחתי ומנוחת בני,
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַל נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַל נָא תְכַחֲדִי, תסתירי מִמֶּנִּי דָּבָר לאֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ, האם יש ליואב חלק בְּכָל זֹאת? גם אם סיפורה של האשה אמתי, היא לא עסקה רק בו אלא המשיכה להעיר את תשומת לבו של המלך, כאומרת: אם אתה דואג לצרתה ולכאבה של אשה קטנה ומסכים שאין תקנה לנרצח בהריגת רוצחו, מדוע לא תפעל בהתאם לכך? אין זו טענה אופיינית לאשה שבאה לבכות לפני המלך על בעיה פרטית, ולכן דוד חשד שיש לדבריה רקע ומניעים נוספים. וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר: חֵי נַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִם אִשׁ, יש
לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה ואדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ
לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר, להוביל את הדברים כך
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם
לאחר שהתבררו הפרטים והאשה התקועית נשלחה לביתה – וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב: הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי, החלטתי לעשות אֶת הַדָּבָר הַזֶּה שיעצת לי באמצעות האשה. וְאתה, שהצעת זאת, לֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר, אֶת אַבְשָׁלוֹם, ואעניק לו חסות.
וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ
וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל, על פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר יוֹאָב: הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עַבְדֶּךָ. דוד עלול היה לראות בדבריו התערבות פולשנית בענייניו הפרטיים והמשפחתיים מצד מי שכפוף לו. על כן יואב הודה למלך שהקשיב לדבריו ולא דחה אותם אלא הורה לנהוג על פיהם.
וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם
וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה, וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם אל יְרוּשָׁלִָם.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: יִסֹּב, יפנה אבשלום אֶל בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה. אינני מעוניין לראותו. וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.
וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם
הערה הנחוצה לסיפורים הבאים: וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל, לְהַלֵּל מְאֹד, ראוי לכל שבח. מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, ראשו לֹא הָיָה בוֹ מוּם.
וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ
וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ – וְהָיָה זה מִקֵּץ יָמִים, פעם בשנה – לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ, משקל השֵׂער היה מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן, במשקל הַמֶּלֶךְ. שערו היה ארוך ושופע מאוד. לפי המשקל המקובל של השקל – כ-11 גרם, משקלם של 200 שקלים הוא כ-2 ק"ג. הוא גידל את השׂער בגלל נֶדר נזירוּת או מסיבות אסתטיות.
וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה
הערה נוספת שאינה קשורה למהלך הסיפור הנוכחי, אבל תהיה לה משמעות בהמשך: וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת, וּשְׁמָהּ תָּמָר. כנראה קראהּ על שם אחותו, שלא ידוע מה עלה בגורלה, אבל מן הסתם היה קשר עמוק ביניהם. הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה.
וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה
וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים, וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. המלך עמד בסירובו. למרות שדאג להשיב את אבשלום מן הגלות, דוד לא רצה לדבר אתו.
וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא
וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם שליחים אֶל יוֹאָב על מנת לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ. הוא העביר מסר ליואב: מכיוון שכבר החזרת אותי אל המלך, אנא המשך לסייע גם להפגיש בינינו. וְלֹא אָבָה, רצה יואב לָבוֹא אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית, וְעדיין לֹא אָבָה לָבוֹא. ייתכן שיואב לא אהב את אבשלום, והוא פעל למען השבתו לירושלים משום שחשב שהדבר ירגיע הן את המלך והן את בנו, אך מכאן והלאה לא רצה להתערב עוד.
וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ
כאשר אבשלום ראה שיואב אינו רוצה לדבר אתו – וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי, הסמוכה לרשותי,
וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ
וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה, דבר שעד אז לא עשה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ?
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב: הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: בֹּא הֵנָּה, וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בשמיאַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב: הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: בֹּא הֵנָּה, וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר? טוֹב לִי בעֹד אֲנִי שָׁם. עדיף היה לי להישאר שם במנוחה. כעת אני נמצא ליד אבי, אבל אינני יכול לראותו. וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, שיקרא לי לבוא, וְאִם הוא יחליט שיֶשׁ בִּי עָוֹן – וֶהֱמִתָנִי, אבל חיי גלות בתוך ביתי שלי, מורחק מהאיש המרכזי במדינה, קשים עלי יותר מאשר חיי בגשור.
וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם
וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ את הדברים הללו. ייתכן שיואב לא רצה לעשות זאת, אבל הבין שאבשלום אינו בורר באמצעי לחץ, ובעיניו העניין לא היה עקרוני. וַיִּקְרָא המלך אֶל אַבְשָׁלוֹם. וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם. נראה שהיחסים ביניהם חזרו לתקנם, לפחות על פני השטח.