וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר

וַיָּקָם דוד וַיֵּלַךְ מאותו מקום, וִיהוֹנָתָן בָּא אל הָעִיר.

וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ

וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה, אל נֹב,נֹבֶה, המרכז הדתי באותו זמן, שבו עמד מה שנשאר מקודשי משכן שִׁלֹה, ובו התגוררו הכהנים, אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן. וַיֶּחֱרַד, התרגש אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד, שכן למקום זה לא היו רגילות להגיע דמויות חשובות. וַיֹּאמֶר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ? דוד היה מלווה בדרך כלל בפמליה, והנה הגיע לבדו.

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן: הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי, הפקיד אותי על דָבָר, וַיֹּאמֶר אֵלַי: "אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ". אני הולך בשליחות סודית, וְאֶת, ועם הַנְּעָרִים המלווים אותי יוֹדַעְתִּי, קבעתי להיפגש אתם אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי, סודי.

וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא

וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ? אם יש חֲמִשָּׁה כיכרות לֶחֶם – תְּנָה בְיָדִי, אוֹ אם אין, תן לי את הַנִּמְצָא. נראה שדוד לא אכל הרבה בשלושת הימים שבהם התחבא בשדה, והוא רעב מאוד.

וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מאִשָּׁה

וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר: אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי, כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ, 'לחם הפנים', המיועד למאכל הכהנים בלבד יֵשׁ, אבל כיוון שהדבר נחוץ מאוד – כי לדברי דוד היה מדובר במצב הגובל בפיקוח נפש – הכהן הסכים לתת, אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ ממשכב אִשָּׁה, אם אתה ונעריך טהורים, כדי שלחם הקודש לא ייאכל בטומאה.

וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי

וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ: כִּי אִם, אמנם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ, מנועה מאתנו כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי. לא היה לנו מגע עם אשה כבר כמה ימים. וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ, וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל. אף על פי שדרכנו דרך חול, הכלים נשמרו על טהרת הקודש. אמנם זו אינה קדושת מקדש, אבל זו טהרה. וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ הלחם בַּכֶּלִי, בכלי הקודש, בכל זאת אני זקוק לו מאוד.

וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ

וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'. נראה שהדבר אירע בשבת או במוצאי שבת, שבאותו יום מחליפים את לחם הפנים הערוך על השולחן במשכן במשך השבוע, כדי לָשׂוּם לֶחֶם חֹם, טרי בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ של הלחם הקודם.

וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה'וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל

וְשָׁם במקרה אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר, נשתהה להתבודדות ולהתקדשות לִפְנֵי ה', וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, שהיה אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. הממונה על רועי המלך, ובאותם זמנים היה זה תפקיד מכובד, אחד משרי המדינה. דוד כמובן לא שמח בנוכחותו; מכל מקום דואג ראה את המתרחש.

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ

וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ: וְאִין, האם יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב? כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי, כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ. הדבר היה כה דחוף שלא לקחתי אפילו כלי נשק, ואינני רוצה להסתובב כך ללא הגנה.

וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי

וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: יש כאן רק חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, והִנֵּה הִיא לוּטָה, מכוסה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. אִם אֹתָהּ תִּקַּח, תרצה לקחת לְךָ – קָח, כִּי אֵין חרב אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה, כאן. במקדש לא מצויות חרבות, וחרב זו נשמרה בין כלי הקודש כזיכרון למאורע גדול של ניצחון ישראל. וַיֹּאמֶר דָּוִד: אֵין כָּמוֹהָ. תְּנֶנָּה לִּי. למרות שחרב גלית הייתה גדולה מאוד ולא נוחה במיוחד לדוד, היא הייתה משמעותית בעבור דוד, שכן ראה בלקיחתה מעשה סמלי.

וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת

וַיָּקָם דָּוִד המצויד בחרב הענק מגת וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל, וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת, אחת מערי הפלשתים. דוד ניסה לברוח אל המקום הבטוח ביותר מפני שאול, ועם זאת לא ידע כיצד יתקבל על ידי הפלשתים.

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו: הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ, האיש הגדול והמופלא בישראל, הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ, ישירו בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר: "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד – בְּרִבְבֹתָיו".

וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת

וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ, וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת, שהרי אנשים זיהו אותו כמי שהכה בפלשתים במשך שנים בפומבי, ועתה נפל ביד מלכם. דוד לא יכול היה להסביר להם את נסיבות הופעתו שם, והפלשתים חשדו בו, ואף ימשיכו לחשוד בו בכל זמן התקשרותו אתם.

וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ

וַיְשַׁנּוֹ, הוא שינה אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, התחזה לאדם שאיבד את דעתו, וַיִּתְהֹלֵל, השתגע בְּעודו מוחזק ביָדָם. וַיְתָיו, הוא התווה סימנים עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ.

וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי

וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו: הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, אז לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי?

חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי

החֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי, כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי?! לשם מה אני זקוק למשוגע נוסף?! הֲאם אדם משוגע כזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי?! ואכן, הפלשתים לא עצרו את דוד, לא נגעו בו לרעה ואפשרו לו להימלט.