חזור
שמואל א
פרק כוַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי
כשדוד הבין שאין הוא מוגן בניות ברמה, וששאול אינו נרתע מלחפשו אף ששמואל יושב שם – וַיִּבְרַח דָּוִד מִנָּיוֹת בָּרָמָה. וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן: מֶה עָשִׂיתִי, מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי הוא מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי?
וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לֹא יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת
וַיֹּאמֶר לוֹ: חָלִילָה, לֹא תָמוּת. הִנֵּה לֹא יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי, שהרי אני יורש העצר האהוב עליו והמכובד בעיניו, וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה? אֵין זֹאת. הדבר איננו נכון.
וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת
וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר: גם אם המלך סומך עליך בכול, במקרה זה יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר: "אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן, כי הדבר מאוד נוגע לו, פֶּן יֵעָצֵב". וְאוּלָם, חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע, כפסיעה בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת. פעם אחר פעם אני מוצא את עצמי על סף מותי.
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד: מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ, מה שתרצה – וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן: הִנֵּה ראש חֹדֶשׁ מָחָר, וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב, רגיל לשבת עִם הַמֶּלֶךְ ועם שאר בני המשפחה לֶאֱכוֹל, אך הפעם – וְשִׁלַּחְתַּנִי, תן לי רשות ללכת, וְנִסְתַּרְתִּי, אסתתר בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית, השלישי.
אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה
אולי שאול לא יאמר דבר, אבל אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי, יזכיר אָבִיךָ וישאל על היעדרותי – וְאָמַרְתָּ: "נִשְׁאֹל נִשְׁאַל, ביקש רשות מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ אל בֵּית לֶחֶם עִירוֹ, כִּי זֶבַח הַיָּמִים, סעודה שנתית או תקופתית שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה".
אִם כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ
אִם כֹּה יֹאמַר שאול: "טוֹב", "נסיעתו מקובלת בעיני" – סימן ששָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ. זוהי התגובה הסבירה, שהרי גם אם לא פניתי אליו ישירות, הרי זה משום ידידותי אתך ובהנחה שתמסור את דברי מיד למלך. וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה, יכעס לוֹ – דַּע כִּי כָלְתָה, הוחלטה הָרָעָה מֵעִמּוֹ. אם גם בזמן סעודה חגיגית נינוחה אִזכור שמי גורם להתלקחות רגשותיו העכורים, פירוש הדבר שאין לי תקנה בעיניו, וכל עוד הוא חי לא אמצא מרגוע.
וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית ה' הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי
וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל, עם עַבְדֶּךָ, אתי, כִּי בִּבְרִית ה' של אהבה ותמיכה עד עולם הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ. וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן, אם אתה סבור שמגיע לי עונש מוות – הֲמִיתֵנִי אַתָּה, אוהבי, וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי כדי שהוא יעשה זאת?!
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: חָלִילָה לָּךְ לחשוד בי כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא, להביא עָלֶיךָ, וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ. בוודאי אספר לך.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן: מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה, אם הדבר שיַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה? עלינו למצוא דרך לתקשר.
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד: לְכָה, הבה נלך וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה, כדי שנוכל לשוחח במנוחה מבלי לחשוש שמישהו שומע אותנו או צופה בנו.
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה טוֹב אֶל דָּוִד וְלֹא אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד: אני נשבע בה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית, עד היום השלישי,
כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי ה' עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי
והוא ממשיך להישבע: כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף, כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי, אם ייטב בעיני אבי להביא אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ – וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ, אספר לך וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם, וִיהִי ה' עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי.
וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד ה' וְלֹא אָמוּת
וְלֹא אצטרך לבוא אתך בברית, בשבועה ובבקשה אִם תמלוך בעוֹדֶנִּי חָי, וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד ה' וְלֹא אָמוּת, שאין לי ספק שכך תעשה,
וְלֹא תַכְרִית אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת ה' אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
מה שאני מבקש – וְלֹא תַכְרִית, תפסיק אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי, עם משפחתי עַד עוֹלָם, וְלֹא תכרית את חסדך גם בְּהַכְרִת ה' אֶת אֹיְבֵי דָוִד לבסוף, כל אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ ה' מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד
וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן ברית עִם בֵּית דָּוִד, והוסיף: וּבִקֵּשׁ, יבקש ה' מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד. ה' ישלם להם את גמולם.
וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ
וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ, מרוב אהבתו
וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ
וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן: מָחָר חֹדֶשׁ, וְנִפְקַדְתָּ, אתה תיזכר כִּי יִפָּקֵד, תיעדר ממוֹשָׁבֶךָ. כיסאך יהיה ריק, וכך יבחינו בהיעדרך.
וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל
וְשִׁלַּשְׁתָּ, המתן עד היום השלישי, ותֵּרֵד מְאֹד, העמק להתחבא היטב,
וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה
וַאֲנִי אצא לשדה עם שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים שבצִדָּה של האבן,
וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי ה'
וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר שאקח אתי ואומַר לו: "לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים". אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר: "הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה, הם קרובים ואינך צריך להתרחק" – קָחֶנּוּ וָבֹאָה, תוכל אתה לצאת ממחבואך ולהביא אלי בעצמך את החץ,
וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'
וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם: "הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה" – לֵךְ, כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'. כך תקבל את המסר ותוכל להמשיך להיסתר בלי שאדם כלשהו – אם יהיה במקום – יבין. מכיוון שייתכן שהם לא יתראו יותר, מוסיף יהונתן:
וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה ה' בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם
וְהַדָּבָר, הברית אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה – הִנֵּה ה' מעיד עליה
וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ אֶל הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל
וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה. וַיְהִי הַחֹדֶשׁ, וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ אֶל הַלֶּחֶם, הסעודה הגדולה לֶאֱכוֹל.
וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד
וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ הרגיל כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל המוֹשַׁב שגבו צמוד אל הַקִּיר מטעמי נוחות או משום שחשש לביטחונו.
וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר
וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה על כך בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי אָמַר בלבו: מִקְרֶה הוּא, בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא. דוד טמא מחמת קרי לילה וכדומה, ולא בא אל סעודת הזבח המקודשת כִּי לֹא טָהוֹר, נטהר עדיין.
וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם
וַיְהִי מִמָּחֳרַת, שהוא יום הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי,
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד בֵּית לָחֶם
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל: נִשְׁאֹל נִשְׁאַל, ביקש דָּוִד מֵעִמָּדִי רשות ללכת עַד בֵּית לָחֶם.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ
וַיֹּאמֶר: "שַׁלְּחֵנִי נָא, כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר, וְהוּא צִוָּה לִי לבוא, אָחִי הגדול.
וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ
וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! אשה מעוותת ומרדנית! שאול מקלל את אם יהונתן ומבזה אותה. והוא מחריף את התבטאותו ועובר ללשון גסה ובלתי מכובדת:
כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא
כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן, תתקיים אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ, וְעַתָּה שְׁלַח אנשים וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא. הוא חייב מיתה.
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה
וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לָמָּה יוּמַת? מֶה עָשָׂה?
וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד
וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ, לא כדי להרוג את בנו, אלא לבטא את זעמו. וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא, מנוי וגמור מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד. שאול לא הצניע את הדבר אלא גילה את רצונו ברבים פעם אחר פעם, שהרי שריו ומקורביו של שאול בוודאי נכחו בסעודה החגיגית. יתרה מזו, לראשונה הוא גם מעליב את יהונתן וגם מנסה לפגוע בו. ליהונתן לא נותר כל ספק באשר לכוונותיו.
וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִי הִכְלִמוֹ אָבִיו
וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף, בכעס וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם, כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד וכִי הִכְלִמוֹ, ביישו אָבִיו. יהונתן חש זעם, עצב ובושה גם יחד.
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ
וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד, לזמן שקבע עם דָּוִד, וְנַעַר קָטֹן, שלא יבין ויחשוד בדבר
וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ
וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ: רֻץ מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה, יורה. הַנַּעַר רָץ, וְהוּא יָרָה את הַחֵצִי, החץ
וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה
וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן. התברר שיהונתן ירה מעבר למטרה היעודה,
וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת הַחִצִּים וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו
וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר: מְהֵרָה חוּשָׁה, הזדרז, אַל תַּעֲמֹד. וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת הַחִצִּים, וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו, כדי שיהונתן יניח אותם באשפת החצים.
וְהַנַּעַר לֹא יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר
וְהַנַּעַר לֹא יָדַע מְאוּמָה, אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר.
וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו אֶל הַנַּעַר אֲשֶׁר לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר
וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו, הקשת ואשפת החצים,
הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל
הַנַּעַר בָּא, פנה לדרכו, וְכאשר לא היה איש בשדה, דָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב, מן הצד הדרומי של השדה או של האבן האזל, וַיִּפֹּל לְאַפָּיו, לפני יהונתן אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, השתחווה לו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לאות תודה.
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד: לֵךְ לְשָׁלוֹם, והוא שב ומזכיר לו: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר: "ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם".