חזור
שמואל א
פרק טזוַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ
וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל? – וַהרי אֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל. מבחינתי אין לשאול תקנה כמנהיג, ואילו לך יש תפקיד – לדאוג להמשכיותה של המלוכה. אשר על כן, מַלֵּא קַרְנְךָ, קרן של בעל חיים, כנראה של פרה, המשמשת מכַל שֶׁמֶן. וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, איש העיר בית-לחם שביהודה, כִּי רָאִיתִי, בחרתי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: אֵיךְ אֵלֵךְ? אם אומר שאני הולך למשוח מלך, וְשָׁמַע שָׁאוּל – וַהֲרָגָנִי, שהרי זה צעד בוטה של מרידה במלכות. לא ברור אם שאול היה עושה דבר כזה, אבל כל מלך לא יוכל להרשות את מינויו של מלך אחר.
וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ
כחלק מן ההכנות לסעודה, וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּעבור הזָּבַח. וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֶת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ
וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֶת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה', וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם, שאינה רחוקה מאוד ממקומו. וַיֶּחֶרְדוּ, מיהרו זִקְנֵי הָעִיר לצאת לִקְרָאתוֹ, שהרי בואו של מנהיג ישראל לעירם, שלא הייתה עיר מרכזית, התמיהה ואולי עוררה פחד.
וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח
וַיֹּאמֶר: שָׁלוֹם, אך לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי. הקרבן הוא סיבת בואי. הִתְקַדְּשׁוּ, התכוננו וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח. וַיְקַדֵּשׁ, ציווה להתקדש, אֶת יִשַׁי, שהיה מזקני העיר וחשוביה וְאֶת בָּנָיו, וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח.
וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא שְׁמוּאֵל אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ
וַיְהִי בְּבוֹאָם, בבוא בני ישי, וַיַּרְא שְׁמוּאֵל אֶת אֱלִיאָב, הבן הגדול, וַיֹּאמֶר אולי בלבו: אַךְ, אכן נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ. האיש הצעיר הזה ראוי בעיני ה' להיות משיחו.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב
וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ. אין הוא נחשב בעיני. כִּי המציאות לֹא כפי
וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה'
וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל. לא ברור אם שמואל אמר לישי לשם מה הוא קורא לו ולבניו. ייתכן שאמר שהוא זקוק לאחד מהבנים בתור עוזר להקרבת קרבנות, שהרי באותה עת מותר היה להקריב קרבנות בכל מקום, ואף אנשים שאינם מזרע אהרן שימשו בהקרבה. וַיֹּאמֶר שמואל: גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה'.
וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה'
וַיַּעֲבֵר יִשַׁי את שַׁמָּה, בנו השלישי. וַיֹּאמֶר שמואל: גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה'.
וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה
וַיַּעֲבֵר יִשַׁי את שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: הֲתַמּוּ, האם נגמרו הַנְּעָרִים, או שמא יש לך ילד נוסף? וַיֹּאמֶר: עוֹד שָׁאַר, נשאר הבן הַקָּטָן, וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן. בין אם היה הקטן ביותר או אחד הקטנים,
וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא
וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ, וְהוּא – הרועה חסר השם, אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם. ובאופן כללי הוא היה טוֹב רֹאִי, יפה מראה. וַיֹּאמֶר ה': קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא. זה האיש.
וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה'אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה
וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ למלך בְּקֶרֶב אֶחָיו, אך ללא נוכחותם של אנשים זרים.
וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה'
וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל. וּבמקומה בִעֲתַתּוּ, הבהילה אותו רוּחַ רָעָה, טירוף הדעת
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ
וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו: הִנֵּה נָא, ניכר שרוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ.
יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ
יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ, צווה עלינו ועֲבָדֶיךָ שלְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ, יחפשו אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר. מצבו של שאול לא היה ידוע לכול, אבל אנשיו הקרובים הנאמנים לו והדואגים לשלומו היו מודעים להתקפיו, ורצו לסייע לו. כפי הנראה הם ראו שמוזיקה מרגיעה את רוחו. וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה – וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְאז טוֹב, ייטב לָךְ.
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו: רְאוּ, בחרו נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן, וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי.
וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ
וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר: הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי. בית-לחם אינה רחוקה מגבעת שאול, וכנראה שמעו של דוד יצא כיֹדֵעַ נַגֵּן, וְהוא גם גִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה. בצירוף תכונות חריג זה הדגיש הנער כי דוד אינו רק אמן, שכל כוחו בנגינתו, אלא הוא מתאים להיות בקרבת המלך גם מסיבות אחרות,
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן
שאול קיבל את ההצעה.וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר: שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר מטפל בַּצֹּאן. זוהי בקשה טבעית ביותר מצד שאול, שנהג לבחור אנשים ולגייסם למלחמותיו ולחצרו.
וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל
וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר טעון
וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים
וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֶּאֱהָבֵהוּ שאול מְאֹד וַיְהִי לוֹ דוד נֹשֵׂא כֵלִים.
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי
לאחר ששאול עמד על טיבו של דוד – וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר בבקשה או בהודעה על המינוי הקבוע בחצר המלך:
וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה
בצד תפקידו היומיומי של דוד כאחד מנושאי כלי המלך או מאנשי החצר, מפעם לפעם – וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים רעה אֶל שָׁאוּל – וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְרָוַח לְשָׁאוּל, המועקה שעליו התרופפה, ולמשמע הניגון טוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.