וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים, מֵהַר אֶפְרָיִם. לפי המסורת היה לוי שחי בהר אפרים. וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף, אֶפְרָתִי, בעל מעמד נכבד.צוּף, אֶפְרָתִי,

וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים

וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים – שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה. לא רבים היו האנשים שנשאו שתי נשים בתקופה ההיא, ולמצב כזה צריכה הייתה להיות סיבה מיוחדת – וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. חנה הייתה אשתו הראשונה, ומשהתברר שאין היא יולדת, אלקנה נשא אשה שנייה כדי שתלד לו בנים. יש בכך כדי להסביר את ההבדל בין שתי מערכות היחסים.

וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה'

וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, מדי שנה, או: מדי חג לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת במקדש שעמד אז בְּשִׁלֹה. נראה שהמקום לא שימש כמוקד עלייה לרגל לכל ישראל. הגיעו אליו בעיקר אנשים שהתגוררו באזור שנזקקו לשירותי המקדש. וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי הכהן הגדול, שהיה זקן למדי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים לַה'. הם היו הממונים בפועל על בית המקדש.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת

וַיְהִי הַיּוֹם, באחד הימים, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה זבחי שלמים, המובאים למקדש בדרך כלל בימי חג ובשעת שמחה. מקצתם נשרף על המזבח, מקצתם ניתן לכהנים, והשאר נאכל על ידי הבעלים. וְנָתַן אלקנה בחלוקת הזבח לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת.

וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ

וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, מנה גדולה וחשובה, כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב, והוא ביטא בפומבי את העדפת חנה על פני אשתו האחרת. וַה' סָגַר רַחְמָהּ, לא נולדו לה ילדים, לכן לא נתן לה אלא מנה אחת, בניגוד לפנינה. בדרך כלל בין הצרות – הנשים הנשואות לאותו גבר – שררה יריבות כלשהי.

וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ

וְכִעֲסַתָּה, הייתה מרגיזה אותה צָרָתָהּ, האשה השנייה בבית, גַּם כַּעַס, שוב ושוב בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ, כדי שחנה תתרעם, כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ.

וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה'כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל

וְכֵן – הענקת מנה כפולה לחנה יַעֲשֶׂה, נהג אלקנה מדי שָׁנָה בְשָׁנָה. ומִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' – כֵּן תַּכְעִסֶנָּה צרתה, פנינה, וַתִּבְכֶּה חנה וְלֹא תֹאכַל. מכיוון שחשה מושפלת, אבד לה התיאבון. גם אם לא היה זה לעג בוטה, אבל במצב רגיש זה אפילו אמירה מקניטה, כמו "אולי תתני קצת מהמנה הגדולה לילדך", מעוררת בכי.

וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים

וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, בעלה: חַנָּה, לָמֶה תִבְכִּי? וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי? וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? אני אוהב אותך ומסור לך. הֲלוֹא, האם אין אָנֹכִי טוֹב לָךְ יותר מֵעֲשָׂרָה בָּנִים?!

וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'

וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה, לאחר הסעודה המשפחתית הטעונה,קָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל, ליד מְזוּזַת, שער הֵיכַל ה', ולא בתוך המקדש. אולי חנה דרשה בשלומו, אבל לא התייחסה אליו במיוחד,

וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה

וְהִיא נכנסה פנימה מָרַת נָפֶשׁ, ממורמרת, פגועה ועגומה, וַתִּתְפַּלֵּל עַל, אל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה.

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת, אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי, במצוקתה של אֲמָתֶךָ, שפחתך, במצוקתי, וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים, זרע חשוב וחזק. אולי קודם לכן הפילה, כלומר היה לה זרע אבל לא זרע בר-קיימא. כעת היא מבטיחה: אם תיתן לי זרע שיתקיים – וּנְתַתִּיו, אקדיש אותו לַה', לכָל יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה, תער לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. היא נודרת מראש שהילד יהיה נזיר ולא יגלחו את שערותיו.

וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ

וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה', וְעֵלִי שֹׁמֵר, משגיח אֶת פִּיהָ. כפי הנראה, לא היו במקום אנשים רבים, ועלי שישב בסמוך הבחין בה.

וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה

וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, בשקט. היא אינה מעוניינת שאחרים ישמעו את השתפכות נפשה, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ. וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה, שכן השיכורים מדברים לעתים לעצמם, או שנדמה להם שהם מדברים בזמן שאינם אומרים דבר. כאשר עלי ראה אשה מעווה את פיה כאילו הייתה מדברת, אך שום קול לא נשמע ממנה, הוא הסיק שהיא שיכורה.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי: עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, תנהגי בשכרות? ואם כבר השתכרת – הָסִירִי אֶת השפעתו של יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ! אין זה ראוי ונאה להשתכר, ובוודאי לא בבית ה'.

וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'

וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר: לֹא, אתה טועה בי, אֲדֹנִי. אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ, מרת נפש אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי כלל. וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. לפניו דיברתי, ועל כן לא הייתי צריכה להרים את קולי.

אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה

אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי, כמו בַּת בְּלִיָּעַל. אל תראה בי אשה בלתי מוסרית שבאה למקדש שיכורה, כִּי מֵרֹב שִׂיחִי, הבעת מרירות נפשי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי באריכות רבה עַד הֵנָּה. כנראה הארכה גדולה בתפילה לא הייתה מקובלת.

וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ

כשעלי נוכח לדעת שהיא מדברת כאדם פיכח לחלוטין, הוא התחרט על שפגע בה. וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר: לְכִי לְשָׁלוֹם, והוא הוסיף מיד דברי עידוד הנוגעים להמשך חייה – וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁאלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. אינני יודע מה ביקשת, אבל אני מברך אותך שה' יעניק לך את מבוקשך.

וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד

וַתֹּאמֶר: תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ. הלוואי יהיה כדבריך. וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ, הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ,וַתֹּאכַל כרגיל, וּפָנֶיהָ הזועפות לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד. התחושות הקשות של צער, כעס וכאב לב שליוו אותה עד כה בשִׁלֹה התפוגגו, אולי מפני תפילתה העמוקה ומהעובדה שהכהן הגדול העניק לה ברכה מיוחדת. עתה התעוררו בה ביטחון ותקווה.

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה'

וַיַּשְׁכִּמוּ בני המשפחה בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' בפרדתם מן המקדש, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה, אל הרמה. וַיֵּדַע, קרב, קיים יחסי אישות אֶלְקָנָה אֶת, עם חַנָּה אִשְׁתּוֹ, ובפעם הזאת – וַיִּזְכְּרֶהָ ה'.

וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו

וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, עברה שנה – ובינתיים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, וההסבר שנתנה לשם – כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו.

וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַה' אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ

וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ, משפחתו לִזְבֹּחַ לַה' אֶת זֶבַח הַיָּמִים, הקרבנות הראויים לאותם ימים, אולי קרבנות החג, וְאֶת נִדְרוֹ, קרבנות הנדרים שהוא נדר במשך השנה.

וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר והֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם

וְאילו חַנָּה עם בנה לֹא עָלָתָה, כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ: אחכה עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר מחלב אמו ויוכל לאכול כל מאכל, וַהֲבִאֹתִיו אז למקדש וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה', וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם. בינתיים אשאיר אותו בבית ואשתעשע בו. כשיגדל מעט, אביא אותו לשִׁלֹה ואתן אותו לה'.

וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ

וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ. שְׁבִי, הישארי פה עם הילד עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ, אַךְ לוּ יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ ומשפטו של הילד, שיחיה ויגדל כראוי. וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ.

וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר

וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ למקדש כַּאֲשֶׁר הגיע לגיל שנתיים-שלוש ואולי קצת יותר ואז – גְּמָלַתּוּ, באופן מיוחד וחגיגי לכבוד המאורע בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה, מידת נפח קדומה ששיעורה כ-22 ליטר או יותר, אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל, נאד או כלי חרס העשוי ליַיִן. וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה', לשִׁלוֹ, שִׁלֹה. וְהַנַּעַר נָעַר, נוהג מעשה נערות כילד קטן. אולי היה ילד שובב או חריף; מכל מקום נוכחותו ניכרה במקדש, שבו היו בעיקר אנשים מבוגרים.

וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי

וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר לקרבן, וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי הכהן.

וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'

וַתֹּאמֶר חנה לעלי: בִּי, בבקשה, אֲדֹנִי! חֵי נַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי! אֲנִי אותה הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת, שעמדה עִמְּכָה, עמך בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'. בעבר חנה לא סיפרה לו מה ביקשה. עכשיו היא מגלה לו:

אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ

אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי, וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.

וגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה'

ומכיוון שה' מילא את משאלתי, הרי גַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ, כחלק מהמשאלה שלי לַה'. כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, יהיה בעולם – הוּא שָׁאוּל, מסור ונתון לַה'. וַיִּשְׁתַּחוּ, הנוכחים השתחוו שָׁם לַה'.