וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז

וּלְנָעֳמִי היה מוֹדַע מכר, קרוב לְאִישָׁהּ שהיה אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל, בעל מעמד נכבד מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, וּשְׁמוֹ בֹּעַז.

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל־נָעֳמִי אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל־נָעֳמִי: אֵלְכָה־נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים כמנהג העניים, שרות כנראה הבחינה בו, אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינָיו. אלך לשדה של האדם שאמצא חן בעיניו ויאפשר לי ללקט. אמנם התורה מחייבת את בעל השדה להניח את שיבולי הלקט לאביונים, אך בפועל לא כל בעל שדה קיבל את העניים בסבר פנים יפות. היו בעלי שדות שחששו שהעניים יפריעו לקוצרים בעבודתם; היו שחשדו שמא אין העניים ישרים; והיו, מן הסתם, כאלה שלא היו אוהבי בריות. וַתֹּאמֶר לָהּ נעמי: לְכִי, בִתִּי.

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט אל סלה את השיבולים שנפלו או שלא נקצרו בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים. וַיִּקֶר מִקְרֶהָ, היא הזדמנה לחֶלְקַת הַשָּׂדֶה השייכת לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ, מבלי שידעה מראש מי הבעלים.

וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה'

וְהִנֵּה באותה שעה בֹעַז בָּא אל השדה שמחוץ לעיר מִבֵּית לֶחֶם. כנראה כדי להשגיח על הקציר. בעז פנה אליהם בברכה – וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם ויהיה בעזרכם. וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ ה'.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת

וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, משרתו הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים, הממונה להשגיח שהקצירה תיעשה כראוי: לְמִי קשורה הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? בית-לחם לא הייתה עיר גדולה, ובעז, שהיה מוותיקי המקום, התפלא לראות אשה צעירה שאינו מכיר.

וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם־נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב

וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל־הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם־נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב. מוֹאָב.

וַתֹּאמֶר אֲלַקֳּטָה־נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד־עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט

וַתֹּאמֶר, היא ביקשה מאתנו: "אֲלַקֳּטָה־נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, בין האלומות אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים". וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד בשדה מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד־עַתָּה. זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט. היא יצאה לבית לנוח מעט וחזרה אל השדה.

וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל־רוּת הֲלֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל־תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרֹתָי

וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל־רוּת: הֲלֹא שָׁמַעַתְּ, שימי לב, בִּתִּי, אַל־תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, כי השדה גדול דיו, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, אל תעברי מִזֶּה, מכאן למקום אחר, וְכֹה תִדְבָּקִין עִם־נַעֲרֹתָי. היי צמודה למשרתות שלי. לכי אִתן.

עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל־הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים

עֵינַיִךְ יביטו בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן עם שאר הנערות. הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת־הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, שלא יציקו לך וינהגו בכבוד. יתר על כן, כיוון שאת שוהה בחום בשדה – וְצָמִת, כאשר תצמאי – וְהָלַכְתְּ אֶל־הַכֵּלִים שבהם מי השתייה של הקוצרים, וְשָׁתִית, אני מרשה לך גם לשתות מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים, כדי שתוכלי להמשיך ללקט כאן בנוחות.

וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי ואָנֹכִי נָכְרִיָּה

וַתִּפֹּל עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, להתייחס אלי ביחס של קִרבה, והרי אָנֹכִי נָכְרִיָּה, שאינה מבית ישראל וזרה במקום.

וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם

וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ: אמנם לא ראיתי אותך עד כה, אבל הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר־עָשִׂית אֶת, עם חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, וַתַּעַזְבִי את אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי אֶל־עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדַעַתְּ, הכרת תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת־כְּנָפָיו

יְשַׁלֵּם ה' על פָּעֳלֵךְ הגדול, וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת־כְּנָפָיו. בעז הבין שרות אינה מהגרת מסיבות חברתיות או כלכליות, ואף לא באה רק להתלוות אל חמותה, אלא באה לחסות תחת כנפי השכינה.

וַתֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל־לֵב שִׁפְחָתֶךָ ואָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶךָ

וַתֹּאמֶר: אֶמְצָא־חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי. אני מכירה לך טובה על שמצאתי חן בעיניך, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ עַל־לֵב שִׁפְחָתֶךָ, עודדת אותי והענקת לי יחס מיוחד; והרי אָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶךָ, אינני ראויה אפילו ליחס המתאים לשפחה.

וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן־הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר

וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, לאחר זמן, כשהקוצרים נאספו והתיישבו לאכול: גֹּשִׁי, התקרבי הֲלֹם, לכאן וְאָכַלְתְּ מִן־הַלֶּחֶם המשותף לקוצרים, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ המשמש לטיבול הפת. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים כדי לא להתערב ביניהם, וַיִּצְבָּט, בעז לקח והושיטלָהּ קָלִי, גרגרי שיבולים לחים שקלו אותן באש. חימום העמילן שבהן הופך אותו לסוכר. על כן נחשב הקלי המתקתק למעדן. ָלִי,וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר. הוא נתן לה כמות יפה, כדי שביעתה ויותר מכך.

וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת־נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ

וַתָּקָם לְלַקֵּט. וַיְצַו בֹּעַז אֶת־נְעָרָיו לֵאמֹר: לא רק אחרי שפיניתם את העומרים היא רשאית ללקט בשדה; גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט – וְלֹא תַכְלִימוּהָ, תביישו אותה. אפשרו לה ללקט בלא להעיר לה.

וְגַם שֹׁל־תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן־הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ־בָהּ

וְגַם שֹׁל־תָּשֹׁלּוּ, ‘שכחו', או הפילו לָהּ בכוונה שיבולים מִן־הַצְּבָתִים, קבוצות השיבולים האחוזות יחד כדי להיקצר במגל, וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ־בָהּ.

וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים

וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד־הָעָרֶב. מכיוון שישבה בתנאים נוחים יותר – אולי בצל – עם הקוצרים, וצוידה במזון ושתייה, לא נאלצה לשוב הביתה באמצע היום. וַתַּחְבֹּט, הכתה, דשה אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה כדי להפריד את גרעיני התבואה מן הקש. וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים כמות ניכרת, למעלה מ-20 ליטר.

וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן־לָהּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ

וַתִּשָּׂא את גרעיני השעורה וַתָּבוֹא אל הָעִיר. וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־לִקֵּטָה, כמות גדולה מהצפוי, וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן־לָהּ אֵת אֲשֶׁר־הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ. כאמור, היא לא אכלה את כל מה שנתן לה בעז. מלבד השעורים היא הביאה לחמותה גם קלי.

וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז

וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ: אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה, והיכן עָשִׂית את הדברים הללו? יְהִי מַכִּירֵךְ, מי שעזר לך והתנהג אתך בנדיבות יתרה – בָּרוּךְ. וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת זהותו של האיש אֲשֶׁר־עָשְׂתָה עִמּוֹ. וַתֹּאמֶר: שֵׁם הָאִישׁ בעל השדה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם הוא בֹּעַז.

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַמֵּתִים וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ: בָּרוּךְ הוּא לַה', אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַמֵּתִים. בעז היה ידיד המשפחה גם כשבעלה ובניה היו בחיים, והנה עתה הוא דואג גם לזיכרון המתים בכך שהוא מסייע להן. וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי: אינני מכירה אותו רק משום שאני בת המקום – קָרוֹב לָנוּ, קרוב משפחתנו הוא הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא. כאשר אדם יורד מנכסיו ומוכר את שדהו, רשאי, ואולי אף חייב, קרוב משפחתו שידו משגת לפדות את השדה מן הקונה הזר. פעולה זו נקראת גם גאולת השדה. כל קרוב משפחה הוא גואל פוטנציאלי.

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי־אָמַר אֵלַי עִם־־הַנְּעָרִים אֲשֶׁר־לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם־כִּלּוּ אֵת כָּל־הַקָּצִיר אֲשֶׁר־לִי

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה נוכח התרגשותה של נעמי והשבחים שחלקה לאיש: גַּם כִּי־אָמַר אֵלַי: "עִם־־הַנְּעָרִים אֲשֶׁר־לִי תִּדְבָּקִין, תמשיכי ללקט לידם, עַד אִם־כִּלּוּ, שיסיימו אֵת כָּל־הַקָּצִיר אֲשֶׁר־לִי".

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם־נַעֲרוֹתָיו וְלֹא יִפְגְּעוּ־בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל־רוּת כַּלָּתָהּ: מכיוון שבעז מתייחס אלייך יפה, טוֹב, בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם־נַעֲרוֹתָיו, ותישארי בשדהו, וְלֹא יִפְגְּעוּ־בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר.

וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד־כְּלוֹת קְצִיר־הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ

ואכן – וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד־כְּלוֹת קְצִיר־הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים. קציר השעורים מתחיל בעונת האביב ונמשך כשבעה שבועות. אחריו מגיע קציר החיטים – לרוב בסמיכות לחג השבועות, שהוא חג בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים והוא מסתיים כעבור שלושה חודשים מתחילת קציר השעורים. וַתֵּשֶׁב אֶת, עם חֲמוֹתָהּ. כל אותו זמן הייתה מלקטת בשדה ומביאה לבית חמותה.