וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ בעקבות מחסור בגשמים, ובעקבותיו – וַיֵּלֶךְ אִישׁ בעל נכסים ובעל עמדה מִבֵּית לֶחֶם שבנחלת יְהוּדָה העיר הסמוכה לירושלים, שנקראה כך כדי להבחין בינה לבין בית-לחם שבגליל, לָגוּר באופן ארעי בִּשְׂדֵי מוֹאָב, שכן שם שרר מצב נוח יותר, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו.

וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי־בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי־מוֹאָב וַיִּהְיוּ־שָׁם

וְשֵׁם הָאִישׁ היה אֱלִימֶלֶךְ, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, וְשֵׁם שְׁנֵי־בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים, ממשפחת אפרתה שהיה מצאצאי חוּר, שעל שמו נקרא האזור הסמוך לבית-לחם, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וַיָּבֹאוּ לשְׂדֵי־מוֹאָב וַיִּהְיוּ־שָׁם במשך זמן מה.

וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ

וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ, בעלה של נָעֳמִי בזמן ששהו במקום, וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ בשדה מואב.

וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים

וַיִּשְׂאוּ לָהֶם שני הבנים נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, בנות המקום. שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.

וַיָּמֻתוּ גַם־שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ

וַיָּמֻתוּ גַם־שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן בלא ילדים, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה, נעמי לבדה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ.

וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי־פָקַד ה' אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם

וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב, לא רק מפני שאיבדה את בעלה ובניה, אלא גם כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי־פָקַד ה' אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם. בינתיים הסתיימה הבצורת, והחיים בארץ יהודה חזרו לתיקונם.

וַתֵּצֵא מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה־שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה

וַתֵּצֵא מִן־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה־שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, שרק הן נשארו מהמשפחה, עִמָּהּ, וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה.

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם־הַמֵּתִים וְעִמָּדִי

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ: אני שבה לביתי ולעמי, ואתן – לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, כל אחת מכן תשוב אל משפחתה. ובחיבה רבה הוסיפה: יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד ויעזור לכן כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם־הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.

יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ וַתִּשַּׁק לָהֶן וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה

יִתֵּן ה' לָכֶם וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ. אני מברכת כל אחת מכן שתתחתן שוב ותחיה בשלווה עם בעלה החדש. מהקשר המשפחתי בינינו לא נותר דבר, ועל כן אל לכן לבוא אתי. נעמי רצתה לנהוג בהגינות כלפי שתי הנשים הללו – שהיו כנראה צעירות יחסית, שהרי התחתנו שנים מעטות קודם לכן. לכן עודדה אותן להמשיך בחייהן. וַתִּשַּׁק לָהֶן נעמי נשיקת פרידה, וַתִּשֶּׂאנָה את קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה אולי כולן. הבכי המשותף הזה מעיד על עומק הקשר שהיה ביניהן, אף שלא היו בנות עמה.

וַתֹּאמַרְנָה־לָּהּ כִּי־אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ

וַתֹּאמַרְנָה־לָּהּ: לא, כִּי־אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ ונחיה בתוכו. היינו משפחה ונמשיך להיות משפחה.

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי הַעוֹד־לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים

וַתֹּאמֶר נָעֳמִי: שֹׁבְנָה, בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי?! אין טעם בכך. הַעוֹד־לִי בָנִים בְּמֵעַי, בתוך גופי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים?! האם יש לי סיכוי ללדת ילדים שיוכלו לשאתכן לנשים ולהעמיד מכן תולדות?!

שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ־לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים

יתרה מזו, שֹׁבְנָה, בְנֹתַי, לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ. אני זקנה מלהתחתן בשנית. גם אם אחשוב מחשבה בלתי ראלית לחלוטין – גם כִּי אָמַרְתִּי: יֶשׁ־לִי תִקְוָה, גַּם אילו הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם אילו יָלַדְתִּי בָנִים –

הלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי־מַר־לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי־יָצְאָה בִי יַד־ה'

האם לָהֵן, לבנים הדמיוניים האלה תְּשַׂבֵּרְנָה, תמתינו, תייחלו עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ? הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, תרותקו, תעצרו את חייכן לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ ולא תתחתנו?! אין זו התנהגות סבירה. אַל, בְּנֹתַי, כִּי־מַר־לִי מְאֹד מִכֶּם, מפני שאינני יכולה לעזור לכן או להעניק לכן דבר, כִּי־יָצְאָה, פגעה בִי יַד־ה'. נותרתי מסכנה וחסרת ישע. נראה שגם אם היה למשפחה רכוש כלשהו, הוא אבד במשך השנים.

וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ

וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד. וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ לשלום, מפני שהשתכנעה מדבריה והחליטה לחזור לביתה, וְאילו רוּת דָּבְקָה בָּהּ, ולא הסכימה להיפרד ממנה.

וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל־עַמָּהּ וְאֶל־אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ

וַתֹּאמֶר אליה נעמי: הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, גיסתך אֶל־עַמָּהּ וְאֶל־אֱלֹהֶיהָ. שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.

וַתֹּאמֶר רוּת אַל־תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי

וַתֹּאמֶר רוּת: אַל־תִּפְגְּעִי, תפצירי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, לעזוב אותך, כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי – אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי, במקום שבו תלוני – אָלִין. יותר מכך – עַמֵּךְ הוא עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. אמרת שערפה שבה אל עמה ואל אלוהיה, אבל מואב כבר אינו עמי, ואלוהי מואב כבר אינם אלוהי. הקשר שלי למשפחתך ולאורח חייה לא היה מקרי. כבר אינני חשה זיקה לעם המואבי ולאמונתו.

בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ

בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי – אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר. אצמד אלייך עד מוות ואקבר במקום קבורתך. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף, אני נשבעת – בשם ה' דווקא – כִּי רק הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

וַתֵּרֶא כִּי־מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ

וַתֵּרֶא נעמי כִּי־מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ, וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ, אחרי שעשתה ככל יכולתה לשכנע את רות שכדאי לה לחזור לביתה.

וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד־בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי

וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד־בּוֹאָנָה, שבאו אל בֵּית לָחֶם. בית-לחם אינה רחוקה מאוד ממואב, ויש להניח שהן הלכו כמה ימים. וַיְהִי כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם, רעשה כָּל־הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה: הֲזֹאת נָעֳמִי? את רות איש לא הכיר, אך את נעמי, שהייתה גבירה נכבדת, הכירו הכול בעיר הקטנה. והנה עתה לא רק התבגרה בגופה, אלא לבושה ופניה השתנו, ופגעי החיים ניכרו בהם.

וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל־תִּקְרֶאנָה לִּי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִּי מָרָא כִּי־הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד

וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל־תִּקְרֶאנָה לִּי נָעֳמִי, מלשון נועם, שהרי לא הייתה כל נעימות בחיי; קְרֶאןָ לִּי מָרָא, מרה. כך ראוי יותר, כִּי־הֵמַר, הביא עלי מרירות וסבל שַׁדַּי, ה' לִי מְאֹד.

אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' לָמָּה תִקְרֶאנָה לִּי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע־לִי

אֲנִי מְלֵאָה בבעל, ילדים ורכוש הָלַכְתִּי, יצאתי; וְרֵיקָם, חסרת כול הֱשִׁיבַנִי ה'. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִּי נָעֳמִי, וַהרי ה' עָנָה, העיד בִי, הוכיח את חטאי. או: התרה בי, וְשַׁדַּי הֵרַע־לִי.

וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים

וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה, הן בָּאוּ לבֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים בתקופה שאחרי חג הפסח, שבה מתחילים לקצור את השעורים, ועל כן קל בה יותר למצוא אוכל.