חזור
תהילים
פרק עגמִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב
מִזְמוֹר לְאָסָף – מראשי המשוררים בזמן דוד. המזמור פותח בהצהרה: אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים, וטוב הוא לְבָרֵי, נקיי לֵבָב, לב.
וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי
קביעה זו איננה פשוטה, שכן נראה שלא תמיד טוב לישראל ולברי לבב. וַאֲנִי, החושב על הדברים האלה, כִּמְעַט נָטָיוּ, פנו, או: נטו ליפול רַגְלָי מן הדרך הנכונה, כְּאַיִן, כמעט שֻׁפְּכוּ, הוצאו מן הנתיב אֲשֻׁרָי, צעדַי.
כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה
התערערתי כִּי כשהסתכלתי בעולם, קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, פורקי העול החיים חיי תענוגות, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה,
כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם
כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת, שרשראות, כבלים האוסרים אותם ומובילים אותם לְמוֹתָם, אדרבא – וּבָרִיא אוּלָם, אונם, כוחם.
בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ
בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ, אין הם שותפים. הם אינם סובלים מהיגיעה המרובה ומהתלאות שיש לאנשים אחרים, וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ. נגעים ומחלות אינם פוגעים בהם.
לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ
לָכֵן – הואיל וחייהם מתנהלים טוב, עֲנָקַתְמוֹ, מקשטת את צווארם גַאֲוָה, יַעֲטָף שִׁית, ערווה, או: בגד חָמָס לָמוֹ, החמס שלהם. הם מתעטפים ומתכבדים בחמס שלהם כמו היה בגד המכסה את הגוף ומכבד את האדם. מריבוי טובה הם משמינים והולכים –
יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב
יָצָא, יצאה ממקומה מֵרוב חֵלֶב, שומן עֵינֵמוֹ, עינם, כביכול. עָבְרוּ, גדשו מַשְׂכִּיּוֹת, ציפיות ומראות,
יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ
אך אותם רשעים יָמִיקוּ, ידברו דברי רקב וסירחון,
שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בּאָרֶץ
שַׁתּוּ, שָׂמו בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם, פיהם מרשה לעצמו לדבר על השמים, וּלְשׁוֹנָם הרעה תִּהֲלַךְ, הולכת ומשתלחת בּיושבי האָרֶץ ואומרת:
לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם ומֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ
"לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ של ה' הֲלֹם, הֵנה, למקומנו, ואז מֵי מָלֵא, גשמי ברכה יִמָּצוּ, יזלו לָמוֹ, להם. אם ישראל ינהגו כמונו, הם יבורכו בברכת השפע שלנו".
וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן
הם גם מביעים דעתם על סדר העולם, וְאָמְרוּ: "אֵיכָה יָדַע אֵל?! כיצד יכול אלוקים לדעת מה קורה בעולם?! וְכי יֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן?! הוא איננו משגיח על הבריות, ואינו מתעניין בדבר".
הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל
הִנֵּה אֵלֶּה – המדברים כך – רְשָׁעִים, וְאלה שַׁלְוֵי עוֹלָם שהִשְׂגּוּ, הגדילו, הרבו חָיִל, כוח, עושר ומעמד.
אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי
ומתיאור ההצלחה וגסות הרוח של הרשעים אסף עובר לדברי הצדיק, המתבונן בהצלחתם של רשעים ובסבלם של צדיקים: אַךְ רִיק, לחינם זִכִּיתִי לְבָבִי, דאגתי שלבי יהיה זך, וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי, נהגתי ביושר ובתום לשווא. הרי אם יש למאמצי אלה תוצאות, הרי הן לרעה.
ואֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים
ואני, ההולך בדרך הטובה, אֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם. הנגעים פוגעים בי ללא הפסקה, וְתוֹכַחְתִּי, קללָתי מגיעה אלי לַבְּקָרִים, בוקר בוקר.
אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי
אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה, אמנה את הדברים כְמוֹ שהם, ואפרט את כל צרותיהם של הצדיקים, הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי. במניית ייסורי הצדיקים באוזני בניהם, אשחית אותם.
וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל הוּא בְעֵינָי
וָאֲחַשְּׁבָה, וכשאני מתבונן בעצמי בסדר העולם ורוצה לָדַעַת זֹאת – עָמָל, בלתי נכון, חסר ערך וחסר צדק הוּא המצב בְעֵינָי.
עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם
אולם המשורר מוסיף: המחשבות האלו מטרידות אותי עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל. ובהגיעי אל מקדש ה', שם אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם של הרשעים והצדיקים, או: לסופם של דברים. במקום הקדוש, שבו ה' מתגלה, אני זוכה להבין את פשר הצלחתם של הרשעים וסבלם של הצדיקים.
אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת
באשר לרשעים – אַךְ בַּחֲלָקוֹת, דברים נעימים תָּשִׁית, אתה, ה', מניח לָמוֹ, להם. אתה מפתה אותם, והם נכשלים עד אשר לבסוף הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת, שואה, חורבן.
אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת
ובנפילתם אני רואה אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה, לשממה כְרָגַע, ברגע אחד, סָפוּ תַמּוּ, באו לסופם, כלו מִן בַּלָּהוֹת, מתוך אימה ובהלה.
כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה
כַּחֲלוֹם הנראה מֵהָקִיץ, לאחר שהחולם התעורר, כתעתועים והזיות נראים כל גדולתם ותפארתם, כאשר מתגלה אתה, אֲדֹנָי, בָּעִיר, כשאת צַלְמָם של הרשעים הללו תִּבְזֶה. שגשוגם של הרשעים זמני, ובסופו של דבר הם ייפלו.
כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן
ובאשר לצדיק – כִּי, כאשר יִתְחַמֵּץ לְבָבִי, אני מרגיש בלבי חמיצות, מרירות, וְכִלְיוֹתַי, מקום העצה והמחשבה שבתוכי אֶשְׁתּוֹנָן, מתמלאות במחשבות, או: נדקרות, נפגעות, משום שאינני יודע דבר על גורלו של הצדיק, אני מזכיר לעצמי:
וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ
וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע את סתריך, ה'. יתר על כן, כמו בְּהֵמוֹת מונהגות חסרות בינה והשגה הָיִיתִי עִמָּךְ, אני הולך אתך.
ואֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי
לכאורה, הליכה זו אחר ה', בלי טעם ודעת, אינה נושאת עמה הישגים נראים לעין, ואולם בעצם ההליכה הזו יש לי הזכות הגדולה – אֲנִי תָמִיד יחד עִמָּךְ, אף שאינני מבין ואינני יודע. כיוון שאני הולך אחריך – אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי להוליך אותי.
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי
בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי, תדריך אותי בדרך הראויה למקום הנכון, וְאַחַר, אל הכָּבוֹד תִּקָּחֵנִי.
מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ
בשעה שאדם מעמיק דעתו באהבת ה' ובתשוקה אליו, ענייני העולם, הצרות והמחסור של הצדיקים, או העובדה שאין הם זוכים להישגים חיצוניים, מאבדים את משמעותם. הרי מִי לִי מלבדך בַשָּׁמָיִם, שאחפוץ לזכות בו, וְכל אותם דברים אחרים שיכולים להיות עִמְּךָ: עושר, כבוד, הצלחה לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ.
כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם
כָּלָה, תם שְׁאֵרִי, בשרי וּלְבָבִי, אין עוד חשיבות לגופי ולרוחי משום שצוּר לְבָבִי, היסוד, המוקד של לבי וְחֶלְקִי הוא אֱלֹהִים לְעוֹלָם.
כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ
כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ, אלה המתרחקים ממך בסופו של דבר יֹאבֵדוּ בעולם הזה וכל שכן לנצח. הִצְמַתָּה, השמדת כָּל זוֹנֶה, מי שסוטה מִמֶּךָּ. לעומת רחקיך, הקשר שלי אתך הוא יסודי ונצחי, ואינו תלוי בגורמים חולפים.
ואֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי אלוהים מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ
ואילו אֲנִי, שאוהב ה' אני, קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב. עצם הקִּרבה אל ה' היא בעיני הטוב הגדול מכול. שַׁתִּי, שמתי בַּאדֹנָי אלוהים את מַחְסִי, בטחתי בחסותך, לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ, מפעליך, שליחותך. עברתי אפוא מן ההסתכלות בעולם החיצוני, שלפיו נראה כי הרשעים עולים ומצליחים, אל עולמי הפנימי, ואני נוכח לדעת שקרבת אלוקים היא הטוב הגדול מכול.