מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ

מִזְמוֹר לְאָסָף, מראשי הלויים המשוררים בזמן דוד המלך. אֵל אֱלֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא לאָרֶץ, לעולם כולו. הוא מתגלה מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ.

מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ

מִצִּיּוֹן, ירושלים מִכְלַל יֹפִי, המושלמת ביופיה אֱלֹהִים הוֹפִיעַ. בית המקדש שבציון הוא מוקד ההתגלות.

יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד

מענה אנושי להופעת ה': יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ. יישמעו דבריו. אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל, שורפת, וּסְבִיבָיו, סביבתו נִשְׂעֲרָה, סוערת מְאֹד. התגלותו מלֻווה באש יוקדת וברוח סערה.

יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ

יִקְרָא ה' אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, וְאֶל הָאָרֶץ יקרא לָדִין את עַמּוֹ:

אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח

אִסְפוּ לִי את חֲסִידָי, שהם כֹּרְתֵי בְרִיתִי, עֲלֵי, על זָבַח. ההתייחדות אתי וכריתת הברית עמי ייעשו בהבאת קרבנות.

וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה

במקביל לקריאה ליושבי הארץ: וַיַּגִּידוּ השָׁמַיִם צִדְקוֹ, כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא. סֶלָה.

שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה; יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי

ואלה הדברים שה' אומר בדין עמו: שִׁמְעָה, עַמִּי, וַאֲדַבֵּרָה; שמע, יִשְׂרָאֵל, וְאָעִידָה בָּךְ: זכור כי אֱלֹהִים, אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי. זהו אזכור לתחילת עשרת הדיברות שבברית סיני: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ.

לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד

אף על פי שיש בדברי עידוד והוראה להקריב קרבנות, הרי לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ, וְלא עוֹלֹתֶיךָ שאתה מביא הן העומדות לְנֶגְדִּי תָמִיד. איני נזקק לקרבנות הללו, ולא הם עיקר רצוני ממך.

לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים

לֹא אֶקַּח לצורך עצמי מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, מהשטחים הגדורים של צאנך לא אקח עַתּוּדִים, תיישים,

כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף

כִּי לִי שייכוֹת כָל חַיְתוֹ, חיות היָעַר ובְהֵמוֹת שבְּהַרְרֵי אָלֶף, באלפי הרים.

יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי

יָדַעְתִּי, אני מכיר את כָּל עוֹף הָרִים וְאת זִיז שָׂדַי – מיני עופות עצומים, או: כלל החיות הנעות בשדה שעִמָּדִי, כפוף לי.

אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ

לפיכך גם אִם אֶרְעַב, לֹא אֹמַר לָךְ, משום שלא לחסדיך אני נזקק, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ.

הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים ו דַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה

דברים אלה נאמרים, כמובן, בדרך אירוניה, שהרי הַאם אני, ה', אוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים, פרים, או דַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?! את הקרבנות עליך להקריב אפוא לא מפני שה' זקוק לכך, אלא משום שאתה, האדם, צריך לבטא את יחסך כלפי באמצעות מעשה ומחויבות:

זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ

זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה, וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ, אם נדרת להקריב קרבנות לכבודו.

וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי

ואם תעשה זאת – וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה, שאז בדרך כלל הזמן שנוהגים לנדור נדרים, ואז אֲחַלֶּצְךָ, אוציא אותך מהצרה, וּתְכַבְּדֵנִי בהבאת הקרבנות.

וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ

מן הקריאה של ה' לסתם בני אדם או ליראי שמים הוא עובר עתה אל הרשע: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים : מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי?! מדוע אתה מדבר על חוקי ה'?! וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ?! מדוע אתה קושר עצמך אל העם הקדוש ואלי?!

ואַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ

והרי למרות דיבוריך הגבוהים אַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר, וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ. אינך מקיים את חוקי, ואפילו בז להם.

אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ

כך למשל, אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ, אתה רץ, או רוצה להשתתף עִמּוֹ, וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ. אתה משתתף גם במעשיהם.

פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה

פִּיךָ שָׁלַחְתָּ, שחררת, הנחת לו לדבר בְרָעָה מכל סוג, וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד, תקרב ותקשר למִרְמָה. זוהי רשעות כללית, שאיננה מופנית רק כלפי זרים.

תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי

גם כאשר תֵּשֵׁב עם אנשים אחרים, בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר דברים רעים. אף בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי.

אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ

את הרעות האֵלֶּה עָשִׂיתָ – וְהֶחֱרַשְׁתִּי. כביכול אינני מגיב עליהן, ואילו אתה דִּמִּיתָ, חשבת בלבך שהֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ, שארד לדרגתך, אתווכח אתך ואוֹכִיחֲךָ על רעתך וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ, אראה לך כמה רע עשית.

בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלֹהַ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל

אינני פועל בדרך זו, אך בסופו של דבר אדון את האדם: בִּינוּ נָא זֹאת, שֹׁכְחֵי אֱלֹהַ, כל אלה שכאשר עונשם אינו בא עליהם מיד, הם סבורים שנפטרו ממנו כליל, פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל מידי.

זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי ושָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים

והוא מסיים למקשיבים לדבריו: זֹבֵחַ קרבן תּוֹדָה, שכאמור אינני זקוק לו, ורק המקריב הוא זה שמרגיש צורך לבטא את הכרת התודה שלו לה' בדרך זו – יְכַבְּדָנְנִי. ומי ששָׂם דֶּרֶךְ, סולל ומתווה לעצמו את הדרך הנכונה, הוא האיש שבסופו של דבר אַרְאֶנּוּ בחייו בְּיֵשַׁע, את ישועת אֱלֹהִים.