לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר

לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר.

קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי

קַוֹּה קִוִּיתִי אל ה', וַיֵּט, הוא שם לב לבקשתי ופנה אֵלַי לעזור לי. וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי, תחינתי,

וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי

וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר של שָׁאוֹן, געש ורעש, בור שעלולים לטבוע במימיו, או: בור שחת, גיהינום, מִטִּיט הַיָּוֵן, טיט נוזלי. ובעת ששקעתי במצולה – וַיָּקֶם לפתע עַל סֶלַע רַגְלַי, נמצא לרגלי בסיס מוצק לעמוד עליו, כּוֹנֵן, העמיד נכון, או: חיזק את אֲשֻׁרָי, רגלי, צעדי. כשנמצא הפתרון למציאות חיים סבוכה זו, שבה האדם לא ראה מוצא, השבח אינו רק על ההיחלצות מן הצרה, אלא גם על האפשרות להתחיל לצעוד מכאן בדרך חדשה –

וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ ויִבְטְחוּ בַּה'

וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ של תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. יִרְאוּ רַבִּים את מהלך חיי, את גורלי וְאז מצד אחד הם יִירָאוּ, כשיראו עד היכן יכול אדם ליפול ולהיכשל; ומצד שני גם יִבְטְחוּ בַּה', שהוציא אדם גם ממצר כזה.

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם את ה' להיות מִבְטַחוֹ, וְלֹא פָנָה לסמוך אֶל, על רְהָבִים, דברי גאווה והתרברבות, אלה האנשים המתגאים ומתפארים בכוחם, וְשָׂטֵי כָזָב, הסוטים מדרך האמת ושקר בפיהם.

רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר

רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה, ה' אֱלֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ – אֵלֵינוּ, למעננו. רק לאחר מעשה יכול אדם להבין כיצד אותם דברים שבשעתו התמיהו, הטרידו והיו חסרי פשר, לאמתו של דבר הם היו הפתרונות. אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ. אין דומה לך, ואין מי שיכול להבין ולהעריך את נפתולי החיים שאתה מכוון ואת הפתרונות החבויים בהם. אם אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה בפרטיהם, הרי הם עָצְמוּ, רבו מִלסַּפֵּר.

זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ

בבואי להודות לך אני יודע שזֶבַח וּמִנְחָה כקרבנות תודה לֹא חָפַצְתָּ. אָזְנַיִם כָּרִיתָ, פתחת לִּי כדי לקלוט בהם דברים, לשמוע ולהבין. אף עוֹלָה וַחֲטָאָה, קרבן על חטא לֹא שָׁאָלְתָּ, לא ממני ולא מאחר. התודה שאתן לה' אינה צריכה להתבטא בקרבנות.

אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי

אָז, כשהרהרתי בכל הדברים האלה, אָמַרְתִּי: הִנֵּה בָאתִי לפניך בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב, המוטל עָלָי. את תודתי לה' אביע הן בדברים שבכתב והן בדברים שבעל-פה. והוא מפרט:

לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי

לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, אֱלֹהַי, חָפָצְתִּי, וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי. היא בלועה וקיימת בתוכי, וממנה אני שואב את מה שיש לי לומר.

בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא ה' אַתָּה יָדָעְתָּ

בִּשַּׂרְתִּי, הכרזתי צֶדֶק מעשיך בְּקָהָל רָב, הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא, אעצור. הבטחתי לפרסם את חסדיך עמי. ה', אַתָּה יָדָעְתָּ עד כמה אני מנסה לספר את חסדיך ולהודות עליהם בכל מקום.

צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב

צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי, סגרתי בְּתוֹךְ לִבִּי אלא פרסמתי אותה. אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי, לֹא כִחַדְתִּי, הסתרתי את חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב. במקום להקריב קרבנות וזבחים דוד מביע את תודתו בכך שהוא מודיע אותה ושר עליה ברבים.

אַתָּה ה' לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי

וכנגד זה אַתָּה, ה', לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי, וחַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי, ימשיכו לשמור עלי.

כִּי אָפְפוּ עָלַי רָעוֹת עַד אֵין מִסְפָּר הִשִֹּיגוּנִי עֲוֹנֹתַי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי וְלִבִּי עֲזָבָנִי

והוא חוזר למצוקות:כִּי אָפְפוּ עָלַי, עטפו אותי רָעוֹת עַד אֵין מִסְפָּר, הִשִֹּיגוּנִי עֲוֹנֹתַי. אינני מתלונן לפניך על צרותי, שכן הן הגמול הנכון לעברותי, ועם זאת – וְלֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת מרוב צרות שהקיפוני מכל צד. הן עָצְמוּ במספרן מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי, וְלִבִּי, כוח החיים, התקווה, הרצון והבינה שבי עֲזָבָנִי. לכן, איני יכול אלא לבקש:

רְצֵה ה' לְהַצִּילֵנִי; ה' לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה

רְצֵה, ה', לְהַצִּילֵנִי; ה', לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה, מהר.

יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחַד מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי

יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ, יתאכזבו וייכלמו יַחַד מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ, לאבדה, יִסֹּגוּ אָחוֹר, יירתעו, יתרחקו וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי.

יָשֹׁמּוּ עַל עֵקֶב בָשְׁתָּם הָאֹמְרִים לִי הֶאָח הֶאָח

יָשֹׁמּוּ, יהיו שממה, ייהרסו. גם: ישתוממו וייבהלו, עַל עֵקֶב, כלעומת שבאו ישובו תוקפי בבָשְׁתָּם, מבוישים ונבוכים, אותם אנשים הָאֹמְרִים לִי, שקראו עלי בנפילתי קריאות שמחה: "הֶאָח", "הֶאָח!".

יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ יֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה' אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ

ולעומתם, יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ, ויֹאמְרוּ תָמִיד: "יִגְדַּל ה'" אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ.

וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל תְּאַחַר

וַאֲנִי כשלעצמי, עָנִי וְאֶבְיוֹן ואינני חשוב כלל, אבל אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי, הוא הנותן לי חשיבות מסוימת, ולכן הוא גם עוזר לי – עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה. ולבסוף, איני יכול אלא לבקש: אֱלֹהַי, אַל תְּאַחַר להושיט לי את עזרתך כדי שעדיין אספיק ליהנות ממנה.