לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה

לְדָוִד. בָּרוּךְ ה' צוּרִי, החוזק שלי, הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב, אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה, ובעזרתו אני יכול להילחם ולנצח.

חַסְדִּי ומְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי ומְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי

ה' הוא מקור חַסְדִּי, והוא מְצוּדָתִי, מגני, מחסי ומִשְׂגַּבִּי, שבו אני נאחז ומתעצם והוא מְפַלְטִי לִי, מציל אותי מרעה. הוא מָגִנִּי, וּבוֹ חָסִיתִי; הָרוֹדֵד, מכניע, את עַמִּי תַחְתָּי, ומאפשר לי להיות מלך ומנהיג.

ה' מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ

אין זה שיר של התפארות, שכן המלך המנצח יודע שחסד ה' הוא שמגן עליו. ה', מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ?! במה נחשב האדם שאתה יודעו מקרוב ואוהב אותו?! ומה ערכו של בֶּן אֱנוֹשׁ שבכל זאת – וַתְּחַשְּׁבֵהוּ, שאתה מחשיב אותו ונותן לו מעמד?!

אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר

הרי בסופו של דבר אָדָם לַהֶבֶל, אֵד, דבר שאין בו ממש דָּמָה, יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר. ממשותו של אדם פחותה אף מצל קבוע. חייו דומים לצל ענן או לצל ציפור החולף ביעף. לכן מפנה המשורר את תפילתו רק לחסדי ה', ואינו משעין אותה על זכויותיו.

ה' הַט שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ

כאן הוא מתפלל לניצחון במלחמותיו: ה', הַט, הטה את שָׁמֶיךָ, שירדו כביכול קרוב יותר אל הארץ, וְתֵרֵד אל הארץ כדי לפעול בה – גַּע בֶּהָרִים, וְהם יֶעֱשָׁנוּ, יישרפו.

בְּרוֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם

בְּרוֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם, ותפזר את האויבים, שְׁלַח חִצֶּיךָ בהם וּתְהֻמֵּם, תשבור אותם ותחולל בהם מהומה.

שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר

שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם לעזור לי, פְּצֵנִי, פדה אותי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים, כלומר מִיַּד בְּנֵי נֵכָר – אויבי, אשר אינם מסוכנים רק כאויבים, אלא גם כבני ברית –

אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר

אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא, ואי-אפשר לסמוך על הבטחותיהם, וִימִינָם, שאותה הם כביכול מושיטים לעזרה או לכרות ברית, היא יְמִין שָׁקֶר.

אֶלֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ

אֶלֹהִים, שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ, בְּנֵבֶל עָשׂוֹר, נבל המרובה במיתריו אֲזַמְּרָה לָּךְ. וזו היא השירה:

הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה

הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים, הַפּוֹצֶה, פודה, מציל אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב מלחמה רָעָה וקשה. או: מליהרג ברעה כלשהי.

פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר

ושוב חוזר המשורר על בקשתו: פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר, אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר.

אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל

מתיאורי המלחמה והניצחון עובר המזמור לתאר את יישובם של ישראל בעתות שלווה: אֲשֶׁר, אכן בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים, שתילים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם, צומחים ומטופחים בנערותם בלי מכשולים; בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת, פינות הבית מְחֻטָּבוֹת, מהוקצעות. כפי שחיתוך פינות הבית מדויק ותואם, כך גזרתן של בנותינו נאה כתַּבְנִית הֵיכָל. כאן יש רמז לא רק ליופיין אלא גם לקדושתן ולשלמותן.

מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן ; צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת בְּחוּצוֹתֵינוּ ;

מְזָוֵינוּ, מחסנינו, אוצרותינו מְלֵאִים, מְפִיקִים, מוציאים מתוכם טוב מִזַּן אֶל זַן, מכל המינים; צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת, מתרבות לאלפים מְרֻבָּבוֹת, נהיות לרבבות בְּחוּצוֹתֵינוּ, בחוצות הכפרים;

אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ

אַלּוּפֵינוּ, השוורים שלנו מְסֻבָּלִים, נושאים משא רב. ועם הריבוי והפוריות הכול שלֵו ותקין – אֵין פֶּרֶץ, פרצות וחורים וְאֵין בהמה ין יוֹצֵאת מהעדר ואובדת; אין אשה משולחת מביתה; או: אין קבוצה יוצאת למלחמה, וְאֵין צְוָחָה של כעס או קטטה בִּרְחֹבֹתֵינוּ.

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁה' אֱלֹהָיו

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ – שיש לו חיים טובים של שפע ושלווה. אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁה' אֱלֹהָיו.