לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר

לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר.

אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר

אמנם מצבי אינו מאפשר לי לענות או להגיב כראוי, אך אתה, אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי, אַל תֶּחֱרַשׁ, תשתוק. ענה לאויבי והשב להם כגמולם,כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר. ההתקפות עלי נובעות מרשעות, מרמייה ושקר.

ודִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם

בעת שהצלחתי אותם אויבים שתקו, ואילו כעת, בעת נפילתי, דִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי, וַיִּלָּחֲמוּנִי, הם לוחמים בי חִנָּם.

תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי ואֲנִי תְפִלָּה

תַּחַת אַהֲבָתִי, שאהבתי אותם בעבר, יִשְׂטְנוּנִי, הם נעשו אויבי ומקטרגי, ואילו אֲנִי, אין בי אלא תְפִלָּה. דוד אינו מגדיר את עצמו כמתפלל, אלא כמי שכל מהותו היא תפילה.

וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי

וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי. ייתכן שכאן מדבר דוד על מרד אבשלום. דוד התייחס אל בנו האהוב בחמלה רבה; לא רק שהוא עצמו מרד בו, אלא הצטרפו אליו אנשים מידידיו ועוזריו של דוד.

הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ

כאן מתחיל ציטוט של הדברים שהאויבים הרבים אומרים על דוד היחיד: הַפְקֵד עָלָיו, תן אותו בידי רָשָׁע, וְשָׂטָן, אויב, מתנגד ומסית יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ.

בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה

בְּהִשָּׁפְטוֹ לפני ה' יֵצֵא רָשָׁע, יורשע, וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה ותידחה בבוז.

יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר

יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים, לוואי שימות בקרוב, ואת פְּקֻדָּתוֹ, תפקידו, מקומו יִקַּח אַחֵר.

יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה

יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים, וְאִשְׁתּוֹ – אַלְמָנָה,

וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם

וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו היתומים וְשִׁאֵלוּ, יקבצו נדבות, וְדָרְשׁוּ, יחפשו במה להתפרנס מֵחמת חָרְבוֹתֵיהֶם, כיוון שלא יישאר אחריו שום דבר בנוי.

יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ

כדי לגבות את חובותיו יְנַקֵּשׁ, ילכוד נוֹשֶׁה, בעל החוב שלו לְכָל, את כל אֲשֶׁר לוֹ, וְיָבֹזּוּ, יבזזו זָרִים את פרי יְגִיעוֹ, שצבר ובנה בעמל במשך הזמן.

אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו

אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד בהיותו חי, וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו אחרי מותו.

יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם

אף יְהִי אַחֲרִיתוֹ, מורשתו לְהַכְרִית, להישמד. בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם – שמו שלו ושם כל צאצאיו. הזיכרון היחידי שיישאר ממנו יהיה זכר חטאו:

יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה' וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח

יִזָּכֵר עֲוֹן אֲבֹתָיו אֶל ה', וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח, לא תישכח.

יִהְיוּ נֶגֶד ה' תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם

החטאים האלה יִהְיוּ נֶגֶד, מול ה' תָּמִיד, וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם של החוטאים, כלומר של דוד והוריו.

יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן נִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת

השונאים מונים את הסיבות לקללותיהם: יַעַן אֲשֶׁר, כי לֹא זָכַר לעֲשׂוֹת חָסֶד, וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן, וְגם רדף אחרי נִכְאֵה, שבור לֵבָב, הסובל, לְמוֹתֵת אותו.

וַיֶּאֱהַב קְלָלָה ותְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ

וַיֶּאֱהַב קְלָלָה בשעה שהיה בגדולתו, ולכן עכשיו תְּבוֹאֵהוּ הקללה. וְכיוון שלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה, וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ.

וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וכשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו

וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ, כמדיו. הקללה נצמדת אליו כבגד לגוף. וַתָּבֹא הקללה כַמַּיִם ששתה בְּקִרְבּוֹ, וכשֶּׁמֶן סיכה בְּעַצְמוֹתָיו.

תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ

תְּהִי לוֹ הקללה כְּבֶגֶד שאותו יַעְטֶה, וּלְמֵזַח, חגורה אשר תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ. קללות השונאים את דוד בשעה שהיה מוכה ונרדף, מבטאות איבה כבושה ואולי עתיקת ימים.

זֹאת פְּעֻלַּת שׂטְנַי מֵאֵת ה' וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי

זֹאת – כל הקללות הללו הן פְּעֻלַּת, המעשה והדיבור של שׂטְנַי, אויבי – אם כי לאמתו של דבר הן נשלחו אלי מֵאֵת ה', וְזאת פעולת הַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי.

וְאַתָּה אלוהים אֲדֹנָי עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי

דוד שב אפוא ומתפלל אל ה': וְאַתָּה, אלוהים אֲדֹנָי, עֲשֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי טוֹב חַסְדְּךָ, ובו הַצִּילֵנִי,

כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי

כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי, וְלִבִּי חָלַל, ריק מחיוניות, מביטחון ומכוח בְּקִרְבִּי.

כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי; נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה

כְּצֵל מתארך, כִּנְטוֹתוֹ, כשהשמש נוטה והחשכה יורדת, אך אין לו כל ממשות, נֶהֱלָכְתִּי; נִנְעַרְתִּי, נזרקתי כָּאַרְבֶּה, שהרוח מעיפה אותו ממקום למקום.

בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן

בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם, וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן מרוב צומות וייסורים.

וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם יִרְאוּנִי יְנִיעוּן רֹאשָׁם

וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם – בעיני אויבי. יִרְאוּנִי בדלותי, יְנִיעוּן רֹאשָׁם בזלזול ובבוז.

עָזְרֵנִי ה' אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ

ושוב הוא פונה לה' בבקשה ישירה: עָזְרֵנִי, ה' אֱלֹהָי, הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ,

וְיֵדְעוּ כִּי יָדְךָ זֹּאת אַתָּה ה' עֲשִׂיתָהּ

וְיֵדְעוּ שאין המצב הזה נובע מרעתי או ממחדלי, כִּי יָדְךָ חוללה זֹּאת, אַתָּה, ה', עֲשִׂיתָהּ. ועל כן, כשם שהורדתני מגדולתי, כך יכול אתה גם לשוב ולרומם אותי.

יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ קָמוּ ויֵּבֹשׁוּ וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח

יְקַלְלוּ הֵמָּה – וְאַתָּה תְבָרֵךְ, קָמוּ עלי – ובסופו של דבר יֵּבֹשׁוּ, וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח.

יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם

וכאשר אשוב לגדולתי, יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה, וְיַעֲטוּ כַמְעִיל את בָּשְׁתָּם על התנכלותם לי בשעה זו.

אוֹדֶה ה' מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ

ואז אוֹדֶה לה' מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים, במעמד פומבי אֲהַלְלֶנּוּ,

כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ

כִּי יַעֲמֹד ה' לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ אותו מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ, שחרצו את דינו לרעה.