הַלְלוּיָהּ הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

הַלְלוּיָהּ, הוֹדוּ לַה' כִּי הוא טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,

מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה'יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ

מִי יְמַלֵּל, יספר את גְּבוּרוֹת ה'?! מי יַשְׁמִיעַ את כָּל תְּהִלָּתוֹ?!

אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט, ואשרי מי שעֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. שומרי המשפט ועושי הצדקה הם הראויים למלל את גבורות ה' ותהילתו.

זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בישׁוּעָתֶךָ

זָכְרֵנִי, זכור גם אותי, ה', בִּרְצוֹן עַמֶּךָ, כאשר תרצה את עמך. פָּקְדֵנִי, זכור אותי בזמן ישׁוּעָתֶךָ,

לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ

כדי שאף אני אזכה לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ, לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ, עמך ולְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ, עמך, או: ארצך.

חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ

תמצית הווידוי – בפתיחתו:חָטָאנוּ אנחנו יחד עִם אֲבוֹתֵינוּ החוטאים, הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ.

אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף

ומכאן מתוארות תולדות ישראל: כבר אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ, התבוננו בנִפְלְאוֹתֶיךָ, בנסים שחוללת למענם, ולֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ, וַיַּמְרוּ את פי ה' עַל יָם בְּיַם סוּף, בשעה שפרעה רדף אחריהם.

וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ לְהוֹדִיעַ אֶת גְּבוּרָתוֹ

ובכל זאת – וַיּוֹשִׁיעֵם ה' לְמַעַן שְׁמוֹ, ולא למענם אלא כדי לְהוֹדִיעַ לכול אֶת גְּבוּרָתוֹ.

וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כּמִּדְבָּר

וַיִּגְעַר כביכול בְּיַם סוּף, ולכן הים נסוג בבושה וַיֶּחֱרָב, הפך ליבשה. וַיּוֹלִיכֵם – את בני ישראל בַּתְּהֹמוֹת של הים כּאילו הם במִּדְבָּר.

וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב

וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא, חיל מצרים שרדף אחריהם, וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב.

וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר

וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. הים לא רק מנע מהמצרים לתפוס את ישראל, אלא גם הטביע אותם עד שאפילו אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר.

וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ

ולאחר שיצאו מן הים – וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו, יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ, שירת הים.

מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו וְלֹא חִכּוּ לַעֲצָתוֹ

אולם התקופה המפויסת הזו לא ארכה זמן רב: מִהֲרוּ ישראל שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו, והתלוננו נוכח כל בעיה, בלי לסמוך על כך שאלוקים משגיח עליהם, יודע את בעיותיהם ויפתור אותן, וְלֹא חִכּוּ לַעֲצָתוֹ,

וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֵל בִּישִׁימוֹן

אלא וַיִּתְאַוּוּ תַאֲוָה בַּמִּדְבָּר, וגם – וַיְנַסּוּ אֵל בִּישִׁימוֹן, בשממה, שהרי לא כל בקשותיהם נבעו ממחסור אמתי. היו פעמים שישראל ביקשו דברים רק כדי לנסות את ה' ולבדוק אם יוכל להיענות לבקשותיהם.

וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם

ובכל זאת – וַיִּתֵּן לָהֶם ה' את שֶׁאֱלָתָם, למשל: כאשר הביא להם את השליו למאכל, אבל מיד – וַיְשַׁלַּח רָזוֹן בְּנַפְשָׁם, שכן בסופו של דבר מתו רבים מן האוכלים ממנו בקברות התאווה.

וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה'

וַיְקַנְאוּ ישראל לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, חשדו בו ודיברו עליו רעות, במיוחד במחלוקת קֹרח ועדתו, וקינאו גם לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה', כאשר פקפקו בזכות הכהונה שלו.

תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם

תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע את דָּתָן, וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם.

וַתִּבְעַר אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים

וַתִּבְעַר אֵשׁ בַּעֲדָתָם של כל מקטירי הקטורת, לֶהָבָה תְּלַהֵט, שרפה את הרְשָׁעִים שחטאו בחטא זה.

יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה

וחטאים חמורים יותר: יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה, דבר יצוק, אליל.

וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב

וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם, כבוד ה', בְּתַבְנִית זהב של שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב.

שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם

שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם, עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם,

נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף

המחולל נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם, במצרים ונוֹרָאוֹת, נסים מעוררי יראה עַל יַם סוּף.

וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית

על כן – וַיֹּאמֶר ה' לְהַשְׁמִידָם אחרי חטא העגל לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ אשר עָמַד בַּפֶּרֶץ, הגן על ישראל לְפָנָיו, לְהָשִׁיב, לעצור את חֲמָתוֹ, כעסו של ה' מֵהַשְׁחִית.

וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ

ומחטא העגל – לחטא המרגלים: וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, הארץ הטובה שהובטחה להם, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ של ה', שהבטיח שיוכלו לכבשָׁהּ.

וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'

וַיֵּרָגְנוּ, התלוננו ובכו בְאָהֳלֵיהֶם, לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'.

וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר

לפיכך – וַיִּשָּׂא יָדוֹ, ה' נשבע לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר, שכולם ימותו במדבר,

וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת

וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם, וּלְזָרוֹתָם, לפזרם בָּאֲרָצוֹת.

וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים

וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים, כינוי גנאי לזבחי עבודה זרה.

וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה

וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם, בכל שאר החטאים שחטאו שם, וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה.

וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה

וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל, עשה דין לעצמו, הרג את זמרי, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.

וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם

וַתֵּחָשֶׁב לוֹ – לפינחס לִצְדָקָה, לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם. ואכן מפינחס יצא עיקר שושלת הכהונה הגדולה.

וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם

וַיַּקְצִיפוּ, ישראל הכעיסו את ה' עַל מֵי מְרִיבָה, וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה, ה' העניש את משה בַּעֲבוּרָם, בגללם,

כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו

כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ של משה, הרגיזו אותו, וַיְבַטֵּא משה בִּשְׂפָתָיו. משה לא נענש על מעשיו שלו, אלא על הדברים שאמר שם עקב מריים של ישראל.

לֹא הִשְׁמִידוּ אֶת הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם

החטאים הבאים אירעו לאחר כניסתם לארץ: לֹא הִשְׁמִידוּ אֶת הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם להשמיד ולגרש. עַמִּים אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם

וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם

וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם.

וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ

וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם, אליליהם, וַיִּהְיוּ לָהֶם האלילים הללו לְמוֹקֵשׁ, למכשול.

וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים

וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, פולחן המרומז בתורה – זבחים לשעירים.

וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים

וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי, דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן בפולחן המולך וכיוצא בו, וַתֶּחֱנַף, הזדהמה והושחתה הָאָרֶץ בַּדָּמִים.

וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם

וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם שחיקו, וַיִּזְנוּ מה' בְּמַעַלְלֵיהֶם, במעשיהם.

וַיִּחַר אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ

עוונות אלה, שהם מעין סיכום של מעשיהם של ישראל בתקופת השופטים, לא עברו בלא עונש: וַיִּחַר אַף ה' בְּעַמּוֹ, וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ.

וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שׂנְאֵיהֶם

וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם שפלשו מפעם לפעם לארץ, וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שׂנְאֵיהֶם.

וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם

וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם, וַיִּכָּנְעוּ ישראל תַּחַת יָדָם.

פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם והֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם

פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם ה' על ידי השופטים שהושיעו את ישראל, ובכל זאת הֵמָּה, הם יַמְרוּ, סירבו לציית לה' בַעֲצָתָם, לפי מחשבותיהם ותכניותיהם, וַיָּמֹכּוּ, נעשו נמוכים בַּעֲוֹנָם, בחטאם.

וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם

ואז, מפעם לפעם – וַיַּרְא ה' בַּצַּר לָהֶם, בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם, תפילתם שהתפללו אליו ממצוקתם.

וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָו

וַיִּזְכֹּר לָהֶם את בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם, התחרט על העונשים שהיו ראויים להם, כְּרֹב חֲסָדָו.

וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם

וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם במקומות שונים בעולם.

הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ

המזמור מסתיים בבקשה ותפילה: הוֹשִׁיעֵנוּ, ה' אֱלֹהֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם שחלקֵנו חיים ביניהם, כדי שנוכל לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ, לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ.

בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּיָהּ

הפסוק האחרון מורה על סיומו של עוד ספר בתהלים: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, וְאָמַר כָּל הָעָם: "אָמֵן". הַלְלוּיָהּ.