חזור
משלי
פרק לדִּבְרֵי אָגוּר בִּן־יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל
דִּבְרֵי אָגוּר בִּן־יָקֶה, דמות שאינה מוכרת.
כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא־בִינַת אָדָם לִי
כִּי בַעַר, חסר דעת אָנֹכִי מֵאִישׁ, מבין האנשים, וְלֹא־בִינַת אָדָם לִי. אינני אלא איש פשוט,
וְלֹא־לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע
וְלֹא־לָמַדְתִּי חָכְמָה, וְדַעַת הקְדֹשִׁים לא אֵדָע,
מִי עָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף־רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל־אַפְסֵי אָרֶץ מַה־שְּׁמוֹ וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע
אף על פי כן הייתי רוצה להבין כמה דברים – מִי הוא שעָלָה־שָׁמַיִם וַיֵּרַד אחר כך? מִי אָסַף־רוּחַ בְּחָפְנָיו, בכפות ידיו? מִי צָרַר־מַיִם בַּשִּׂמְלָה, כפי שהמים מכונסים בעננים הפרושים כבגדים רחבים בשמים? מִי הֵקִים, העמיד, בנה את כָּל־אַפְסֵי, קצות האָרֶץ?! מַה־שְּׁמוֹ, וּמַה־שֶּׁם־בְּנוֹ כִּי תֵדָע? אי-אפשר לדעת עליו פרטים כאלה. אוכל רק לדעת שה' הוא האדון ובידו כל הכוח.
כָּל־אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ
כָּל־אִמְרַת, אמירת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה, נקייה ומזוקקת. מָגֵן הוּא ה' לַחֹסִים בּוֹ, לנשענים עליו, בין שהם מבינים את דרכיו ודבריו ובין שלא. לפיכך עליך לשמוע בקולו –
אַל־תּוֹסְףְּ עַל־דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ
אַל־תּוֹסְףְּ עַל־דְּבָרָיו מפני שאינך מבין את כל מה שמתרחש בעולם, פֶּן, שמא כשתוסיף על דבריו, הוא יוֹכִיחַ בְּךָ שאין בתוספת זו כלום, וְנִכְזָבְתָּ, תתבדה, תתאכזב ותפרוש מדבריו.
שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל־תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת
עתה הוא פונה אל ה': שְׁתַּיִם, שתי בקשות שָׁאַלְתִּי, אני מבקש מֵאִתָּךְ. אַל־תִּמְנַע אותן מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת:
שָׁוְא וּדְבַר־כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל־תִּתֶּן־לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי
ראשית, שָׁוְא, הבל וּדְבַר־כָּזָב, שקר הַרְחֵק מִמֶּנִּי; ושנית, רֵאשׁ, עוני וָעֹשֶׁר אַל־תִּתֶּן־לִי, אלא הַטְרִיפֵנִי, הזן אותי בלֶחֶם חֻקִּי, באוכל שאני צריך לו,
פֶּן־אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה'וּפֶן־אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי
פֶּן־אֶשְׂבַּע, אם אתעשר מדי וְכִחַשְׁתִּי, אני עלול לכפור בקדוש ברוך הוא, וְאָמַרְתִּי מתוך תחושה שהכול שייך לי ונובע מעוצם ידי: "מִי ה'? – אינני מכירו". וּמצד שני, פֶן־אִוָּרֵשׁ, אם אהיה עני, וְגָנַבְתִּי, וכשאתפס או אחשד בגנבה, וְתָפַשְׂתִּי, אשתמש בשֵׁם אֱלֹהָי שלא כדין, אשבע לשקר או אקלל מתוך התמרמרות על מצבי. מסוכן להיות עשיר מדי ומסוכן להיות עני מדי, ולכן אני מבקש לקבל את המזון המתאים לי בשקט ובנחת.
אַל־תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָו פֶן־יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ
דברי תוכחה שהקשרם אינו ידוע: אַל־תַּלְשֵׁן, תדבר רעות על עֶבֶד אֶל, באוזני אֲדֹנָו, שלא עבד כראוי או שמלאכתו הייתה פגומה, פֶן־יְקַלֶּלְךָ העבד כאשר הוא ילקה בעקבות דבריך, וְאָשָׁמְתָּ, כי אינך מחויב להתערב ביחסי העבד והאדון. פלישתך לענייניהם תביא עליך רעה.
דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת־אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ
זהו דּוֹר שאת אָבִיו יְקַלֵּל, וְאֶת־אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ.
דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו מִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ
הדּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו, ואולם לאמתו של דבר מִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ. אנשי הדור לא גדלו עדיין, והם מלוכלכים ומסריחים כתינוקות שלא רחצו את צואתם. ייתכן שהכתוב מרמז כאן על אנשים המתעסקים בניקיון חיצוני, אך בקרבם פנימה נשארו בטומאתם.
דּוֹר מָה־רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ
דּוֹר – מָה־רָמוּ, גבהו עֵינָיו, וְעַפְעַפָּיו יִנָּשֵׂאוּ, יתרוממו. אנשיו שחצנים, והם מסתכלים על העולם מלמעלה למטה.
דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם
דּוֹר – כמו חֲרָבוֹת הן שִׁנָּיו, וּכמו מַאֲכָלוֹת, סכיני שחיטה הן מְתַלְּעֹתָיו, שיניו הגדולות. הן מבקשות לֶאֱכֹל, לנשוך ולפגוע בעֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם. זהו דור טורף, מושחת ומלוכלך.
לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא־אָמְרוּ הוֹן
המשל הבא פותח את התבנית החוזרת – שלוש וארבע, המוכרת ממקומות אחרים בתנ"ך ומשמעה ריבוי כללי:
שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא־שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא־אָמְרָה הוֹן
שְׁאוֹל, הגיהינום; וְעֹצֶר רָחַם, התשוקה למה שיוצא מן הרחם, לפרי בטן; אֶרֶץ לֹא־שָׂבְעָה מַּיִם. הארץ בולעת ובולעת את המים הנשפכים אליה. וְאֵשׁ לֹא־אָמְרָה: "הוֹן!", מספיק לי, אלא תמשיך ותשרוף הלאה. שתי בנות העלוקה התובעות ‘הב', ‘הב' הן דימוי לשני זוגות של דברים שלוקחים ולוקחים – אחד מתחום החומר (האש והארץ) ואחד מתחום החיים האנושיים (שְׁאול ורחם).
עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז לִיקְּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי־נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי־נָשֶׁר
והערה נוספת: העַיִן של הבנים שתִּלְעַג לְאָב שמזדקן ונחלש, על כך שהוא שוכח ועל שאיננו פעיל, וְתָבֻז לִיקְּהַת, קמטיה של אֵם, או: לזקנתה הנותנת אותותיה בגופה ובמראה שלה
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָ לֹא יְדַעְתִּים
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה, הם הדברים שנִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, שאינני מבין, וְאַרְבָּעָה, את הרביעי במיוחד לֹא יְדַעְתִּים, איני יודע. בדרך כלל משמעות התבנית הזאת היא שהרביעי הוא נקודת העוקץ של האמירה.
דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה
דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם – כיצד עף הנשר הכבד ומוצא לו דרך בשמים; דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר – איך זוחל הנחש על הסלע ללא רגליים, משוטט ומוצא את דרכו; דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם, שגם היא עוברת במסלולה בלי להיאחז בדבר; וְהמסתורין הרביעי הוא דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה – מה טיב הקשר ביניהם וכיצד הוא נוצר. ספרות רבה נכתבה על אווירונאוטיקה, זואולוגיה וספנות, אך על דרך גבר בעלמה כתבו יותר, ועדיין נותר קשר זה מסתורי. חלק מהפלא של הדרכים הללו הוא שלא נשארים סימנים אחריהן.
כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא־פָעַלְתִּי אָוֶן
כֵּן, באותו אופן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת – אָכְלָה וּמָחֲתָה, ניגבה את פִיהָ וְאז אָמְרָה: לֹא־פָעַלְתִּי כל אָוֶן, רע. זהו דימוי ציורי המטעים שגם היחסים שבין איש ואשה אינם משאירים סימנים, וזר לא יוכל לדעת מה באמת קרה בין השניים.
תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא־תוּכַל שְׂאֵת
ושוב באותה תבנית: תַּחַת, עקב שָׁלוֹשׁ תופעות רָגְזָה אֶרֶץ, ראוי שהארץ תזדעזע בגללם, וְתַחַת אַרְבַּע לֹא־תוּכַל שְׂאֵת, את הדבר הרביעי היא אינה יכולה לסבול:
תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע־לָחֶם
תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, הגעתו של עבד למלוכה; וְנָבָל, רשע וקמצן כִּי, כאשר הוא יִשְׂבַּע־לָחֶם, מצליח ומשגשג;
תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי־תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ
תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל. המציאות שבה האשה השנואה היא שנבעלת, והאחרת אינה זוכה לתשומת לב; וְשִׁפְחָה כִּי־תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ. הביזיון והחרפה שכרוכים בשלטון של עבד מתעוררים ביתר שאת כאשר שפחה, שמעמדה היה אף נחות מהעבד הזכר, יורשת את מקום גבירתה, והגבירה צופה בכך בהכנעה ואינה יכולה לשאת זאת.
אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי־אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים
אַרְבָּעָה הֵם יצורים קְטַנֵּי־אָרֶץ, וְהֵמָּה בפועל חֲכָמִים מְחֻכָּמִים, חכמים גדולים. בכישוריהם המיוחדים הם מסתדרים יפה למרות קטנותם.
הַנְּמָלִים עַם לֹא־עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם
הַנְּמָלִים – עַם לֹא־עָז, חזק, וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם. הן חכמות מספיק, כביכול, כדי להכין בקיץ את מזונן לקראת החורף;
שְׁפַנִּים עַם לֹא־עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם
השְׁפַנִּים – עַם לֹא־עָצוּם, איננו רב-עצמה, וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם. שלא כיצורים אחרים, הם מסוגלים לחיות בסלעים, ובכך זוכים למחסה;
מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ
הארבה – אף על פי שמֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה, וַיֵּצֵא חֹצֵץ, ערוך בגדודים כֻּלּוֹ לפעול יחד. כשנחיל ארבה יוצא ממקומו, הוא פושט כולו בבת אחת, מאות אלפי או מיליוני פרטים;
שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ
שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ, תתפוס כדי לטפס על קירות חלקים ואף בתקרות. וְהִיא מופיעה בכל מקום ואפילו בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת
שְׁלֹשָׁה יצורים הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד, הולכים יפה, וְאַרְבָּעָה, והיצורים מן הסוג הרביעי מֵיטִבֵי לָכֶת יותר מכולם:
לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא־יָשׁוּב מִפְּנֵי־כֹל
לַיִשׁ, אריה – גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה, בחיות וְלֹא־יָשׁוּב, איננו נסוג מִפְּנֵי־כֹל. הוא צועד בביטחון ואיננו צריך להסתכל סביבו;
זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ־תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ
זַרְזִיר מָתְנַיִם, כנראה סוג של כלב צייד, שגם הוא חצוף והולך בגאון; אוֹ־תָיִשׁ, שאף הוא הולך בביטחון, לפי דרכו ועניינו; וּמֶלֶךְ חזק אַלְקוּם עִמּוֹ, שאין מי שמתקומם נגדו.
אִם־נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם־זַמּוֹתָ יָד לְפֶה
אִם־נָבַלְתָּ, נפלת, התבזית – בְהִתְנַשֵּׂא, הרי זה מפני שהתנשאת. במלותיך פיארת את עצמך, וכך גרמת לעצמך בושה. וְאִם־זַמּוֹתָ, זממת רע יָד לְפֶה, שתוק! או: אם אתה חוסם את פיך בידך על הפה, כמו בזמם על פיה של בהמה – לא יאונה לך רע.
כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ־אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב
כִּי מִיץ, מיצוי, לחיצת חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה. כאשר דוחסים וחובצים את החלב, עושים ממנו שמנת ואותה הופכים לחמאה. וּמִיץ־אַף יוֹצִיא דָם ממנו, וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב. תמצית הכעס היא ריב. ראוי לזכור שמן החלב אפשר להפיק טובה, אך מן האף לא יוצא אלא דם, שהוא פחות נעים, ומן הכעס יוצא הדבר הגרוע ביותר.