חזור
משלי
פרק כדאַל־תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל־תִּתְאָו לִהְיוֹת אִתָּם
אַל־תְּקַנֵּא בְּהצלחתם של אַנְשֵׁי רָעָה, וְאַל־תִּתְאָו, תתאווה לִהְיוֹת אִתָּם, להימצא בחברתם.
כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה
לא תפיק מכך דבר כִּי על שֹׁד, שחיתות ושאר מעשים מגונים יֶהְגֶּה, חושב לִבָּם, וְעָמָל, עוולה שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה. הם אינם מועילים, וגם אין לסמוך עליהם.
בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן
ומנגד – בְּאמצעות חָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן, יתבסס ויתקיים,
וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָל־הוֹן יָקָר וְנָעִים
וּבְדַעַת החֲדָרִים יִמָּלְאוּ בכָל־הוֹן יָקָר וְנָעִים. החכמה, הבינה והדעת הם כוחות בונים, יוצרים ואמינים.
גֶּבֶר־חָכָם בַּעוֹז וְאִישׁ־דַּעַת מְאַמֶּץ כֹּחַ
גֶּבֶר־חָכָם שרוי בַּעוֹז,
כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה־לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ
כִּי לא בכוח בלבד אלא בְתַחְבֻּלוֹת, בחכמה תַּעֲשֶׂה־לְּךָ מִלְחָמָה, וּתְשׁוּעָה במלחמות ובמריבות נרכשת בְּרֹב יוֹעֵץ, בחכמתם ותבונתם של יועצים רבים.
רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ
רָאמוֹת, גבוהות לֶאֱוִיל, לשוטה החָכְמוֹת. בעיני האוויל נמצאות החכמות אי-שם למעלה, מעבר להשגתו. הוא אינו מנסה להגיע אליהן ואינו לומד אותן, ולכן בַּשַּׁעַר, מקום התאספות האנשים החשובים לֹא יִפְתַּח האוויל את פִּיהוּ, כי אין לו מה להגיד.
מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ לוֹ בַּעַל־מְזִמּוֹת יִקְרָאוּ
אדם המְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ לזולתו – לוֹ "בַּעַל־מְזִמּוֹת", "תחבולן" יִקְרָאוּ. בדרך כלל אנשים אינם חושבים להרע בגלוי. על כן לרוב המחשבה להזיק היא מפותלת, והיא נתפסת כמגויסת להפקת רווחים מכל מצב.
זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת וְתוֹעֲבַת לְאָדָם לֵץ
זִמַּת, מזימת, מחשבת אִוֶּלֶת גם אם אינה ממומשת, היא חַטָּאת, חטא וחיסרון, וְתוֹעֲבַת, התועבה והסלידה היא התכונה המתאימה לְאָדָם לֵץ.
הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה
אם הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה – צַר, יחלש כֹּחֶכָה, כוחך. דווקא בעת צרה האדם נדרש לעמוד בתוקף, ולא כאשר הכול כשורה.
הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת ומָטִים לַהֶרֶג אִם תַּחְשׂוֹךְ
ייתכן שהדברים הבאים הם פירוש ודוגמא לפסוק הקודם:
כִּי תֹאמַר הֵן לֹא־יָדַעְנוּ זֶה הֲלֹא־תֹכֵן לִבּוֹת הוּא־יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ
כִּי, אם תֹאמַר לבני אדם: "הֵן לֹא־יָדַעְנוּ, איננו אמורים לדעת זֶה – שהאנשים הללו נמצאים בסכנה ושיש בכוחנו להצילם, וכיצד אני נתבע לסייע להם ולהושיע אותם ממוות?!" – הֲלֹא־תֹכֵן, בוחן לִבּוֹת – ה' הוּא־יָבִין. הוא יודע אם ידעת או לא. וְנֹצֵר, השומר את נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע את האמת, וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ, כפי מעשיו. לא תועיל לך העמדת פנים מול האלוקים.
אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל־חִכֶּךָ
אֱכָל, בְּנִי, דְבַשׁ כִּי הוא טוֹב, וְנֹפֶת, צוף מָתוֹק עַל־חִכֶּךָ.
כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ אִם־מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת
כֵּן, כך, כמו דבש לחיך דְּעֶה, השתדל לדעת חָכְמָה לְהנעים לנַפְשֶׁךָ, ורק אִם־מָצָאתָ חכמה לנפשך – וְיֵשׁ לך אַחֲרִית, וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת, תאבד.
אַל־תֶּאֱרֹב רָשָׁע לִנְוֵה צַדִּיק אַל־תְּשַׁדֵּד רִבְצוֹ
וכאן פנייה לרשע: אַל־תֶּאֱרֹב, רָשָׁע, לִנְוֵה, למעונו של הצַדִּיק כשאתה מבחין בצדיק המתמוטט כלכלית או הנאלץ לנטוש את ביתו,
כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם ורְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה
כִּי גם אם שֶׁבַע פעמים יִפּוֹל צַדִּיק, שהרי לכל אדם יש נפילות רבות בחייו
בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָח וּב יכָּשְׁלוֹ אַל־יָגֵל לִבֶּךָ
ולהנהגה מוסרית אחרת: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָח, וּבהיכָּשְׁלוֹ אַל־יָגֵל לִבֶּךָ. תגובה זו אינה מוסרית, שהרי אין טעם בשמחה כזאת.
פֶּן־יִרְאֶה ה'וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ
יתר על כן, פֶּן־יִרְאֶה ה' שאתה שמח במפלתו של אחר, וְרַע בְּעֵינָיו, וכתוצאה מכך – וְהֵשִׁיב, ה' יסיר מֵעָלָיו – מעל אויבך את אַפּוֹ, כעסו. כיוון שיראה שאנשים כה שמחים ונהנים מכישלונו, הוא לא ירצה להוסיף ולהציק לו. כך תעזור לו בעקיפין להיפטר מכל תוקפו של העונש הראוי לו.
אַל־תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל־תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים
אַל־תִּתְחַר, תתחרה בַּמְּרֵעִים, באנשים רעים בשאיפתך ללכת בדרכיהם.
כִּי לֹא־תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ
כִּי לֹא־תִהְיֶה אַחֲרִית, שארית, או: עתיד לָרָע, ונֵר רְשָׁעִים לבסוף יִדְעָךְ. שכן קנאה זו נתלית במי שאין טעם לקנא בו.
יְרָא־אֶת־ה' בְּנִי ומֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל־תִּתְעָרָב
יְרָא־אֶת־ה', בְּנִי, והיזהר גם מפני מֶלֶךְ. עִם אנשים שׁוֹנִים, שדעותיהם ודרכיהם זרות
כִּי־פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ
כִּי־פִתְאֹם יָקוּם, יצוץ אֵידָם. מפלתם לא תבוא בהכרח בזמן צפוי וידוע מראש, וּפִיד, האסון של שְׁנֵיהֶם – הן של השונים הן של המתערבים עמהם,
גַּם־אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר־פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב
גַּם־אֵלֶּה – העצות הבאות מיועדות לַחֲכָמִים, שאחדים מהם נכבדים, ויש בהם גם שופטים:
אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים
מי שאֹמֵר לְרָשָׁע: "צַדִּיק אָתָּה" – יִקְּבֻהוּ עַמִּים. כל בני האדם מקללים אותו, יִזְעָמוּהוּ, יכעסו עליו לְאֻמִּים.
ולַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת־טוֹב
ומצד שני – לַמּוֹכִיחִים יִנְעָם, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת־טוֹב. אנשים יברכו אותם. האדם השומר על יושרו והנמנע מהטיית הכף לטובת מי שאינו צודק, אינו פסיבי בהכרח. אדרבא, האיסור להכיר פנים כולל את החובה להטיף מוסר למי שראוי להוכיחו, גם אם הוא צודק בדין.
שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים
שְׂפָתַיִם יִשָּׁק, הכול מנשקים את המֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים, ישרים וברורים. אנשים מעריצים אדם כזה, או: המשיב נכוחה הרי הוא כמנשק את שפתי שומעו.
הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ
הָכֵן בַּחוּץ את מְלַאכְתֶּךָ, וְעַתְּדָהּ, הכן אותה לעתיד בַּשָּׂדֶה לָךְ, בשבילך. ורק אַחַר כך – וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ, בנה לך בית.
אַל־תְּהִי עֵד־חִנָּם בְּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ
אַל־תְּהִי עֵד־חִנָּם, שאין בו צורך
אַל־תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ
אַל־תֹּאמַר: "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי, כֵּן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ. אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ". אל תנקום.
עַל שְׂדֵה אִישׁ־עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל־כֶּרֶם אָדָם חֲסַר־לֵב
דברי מוסר לעצל: עַל, ליד שְׂדֵה אִישׁ־עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל־כֶּרֶם של אָדָם חֲסַר־לֵב, חסר שכל.
וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה
וְהִנֵּה עָלָה השדה או הכרם כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים – עשבים קוצניים מסוגים שונים, וְגֶדֶר אֲבָנָיו שעמדה שם בעבר, נֶהֱרָסָה.
וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר
וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית, שמתי לִבִּי, רָאִיתִי את מראה רכושו המוזנח ולָקַחְתִּי ממנו מוּסָר.
מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב
מנהג העצל – מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב. תחילה הוא ישן קצת, אחר כך מנמנם, ולאחר שהתעורר סוף סוף, הוא מקפל את ידיו ושוכב לנוח סתם.
וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן
וּבָא מִתְהַלֵּךְ, כצועד לבטח רֵישֶׁךָ, העוני שלך, וּמַחְסֹרֶיךָ יבוא כְּמו צעידתו של אִישׁ מָגֵן, איש צבא. אינך מתרוצץ; אצלך הכול הולך לאט ובניחותא. אולם גמול עצלותך יבוא במהירות ובנחישות.