לְאָדָם מַעַרְכֵי־לֵב ומֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן

לְאָדָם מַעַרְכֵי־לֵב, מחשבות והרהורים. אדם מתכנן תכניות, מביע משאלות וחולם איך היה רוצה שייראה העולם, ואולם מֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן, התשובה לכך. דברו של ה' הוא הקובע. פירוש קרוב: אדם מהרהר איך יסדר דבריו, ובסופו של דבר ה' הוא ששם את דבריו בלשון האדם.

כָּל־דַּרְכֵי־אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת ה'

כָּל־דַּרְכֵי־אִישׁ זַךְ, הנהגותיו של אדם נקיות בְּעֵינָיו. הוא אינו רואה חובה לעצמו, וְתֹכֵן, שוקל רוּחוֹת ה'. ה' לבדו הוא שבוחן ומודד את הנפשות.

גֹּל אֶל־ה' מַעֲשֶׂיךָ ויִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ

גֹּל, גלגֵל, מסור, העבר אֶל־ה' את מַעֲשֶׂיךָ באמון, ובכך יִכֹּנוּ, יתקיימו מַחְשְׁבֹתֶיךָ. הוא ידאג שהדברים ייעשו כראוי.

כֹּל פָּעַל ה'לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה

כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ, בעבור המַּען של אותו דבר, או: בשביל ה', לרצונו ותהילתו. לכן לכל דבר יש הצדקה, וְגַם, אפילו לרָשָׁע המזומן לְיוֹם רָעָה. גם הרשע הוא חלק מהמציאות שנבראה לכבוד ה', אם בכך שהוא ישמש ככלי להביא פורענות לעולם כשיהיה בכך צורך, אם בכך שהוא ישמש דוגמה כשייענש.

תּוֹעֲבַת ה'כָּל־גְּבַהּ־לֵב יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה

תּוֹעֲבַת, שנוא על ה' כָּל־גְּבַהּ־לֵב. גם יָד המוסרת לְיָד דברים לא ראויים לֹא יִנָּקֶה מעונש. נראה שמדובר בבעלי שררה המחפים זה על זה והמעניקים זה לזה טובות הנאה, כמו בביטוי המקובל "יד רוחצת יד". אולם היו שפירשו את המלים בנוגע לענייני צניעות, שגברים ונשים מושיטים ידיים אלו לאלו שלא כראוי.

בחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן וּבְיִרְאַת ה'סוּר מֵרָע

בעשיית חֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן, וּבְיִרְאַת ה' המפתח לסוּר מֵרָע, מעשיית רע, או: מפגע רע.

בִּרְצוֹת ה'דַּרְכֵי־אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ

באמירה הבאה כלולה הבטחה: בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי־אִישׁ, גַּם את אוֹיְבָיו ה' יַשְׁלִם אִתּוֹ. עזרתו של ה' מגיעה מכל הצדדים.

טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט

הפתגם הבא קשור מעט לקודמו: טוֹב מְעַט רכוש שבא בִּצְדָקָה, בצדק, מֵרֹב תְּבוּאוֹת שנאספו בְּלֹא מִשְׁפָּט, שלא ביושר.

לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וה'יָכִין צַעֲדוֹ

לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, בני אדם עורכים את חשבונותיהם ומכלכלים את צעדיהם הבאים, ואף שאין בכך שלילה, יש לזכור כי בסופו של דבר ה' הוא זה שיָכִין, יזמן, יכוון או יקיים את צַעֲדוֹ של האדם.

קֶסֶם עַל־שִׂפְתֵי־מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל־פִּיו

בקובץ הפתגמים הקשורים למלכים, המלך מתואר כאיש מיוחד וראוי לתפקידו. מכיוון שאלה משלי שלמה, ייתכן ששלמה רואה לנגד עיניו מלך כדוגמתו. קֶסֶם, כוח נפלא שרוי עַל־שִׂפְתֵי־מֶלֶךְ. ה' נותן כוח מיוחד למלך, בוודאי אם הוא מלך הגון, ועל כן בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל־פִּיו. הוא לא יטעה בדבריו. גם אם אין הוא מבין ואינו מתכוון לדבריו, ה' מסייע לו לשפוט כראוי.

פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה' מַעֲשֵׂהוּ כָּל־אַבְנֵי־כִיס

פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט, מכשירי שקילה המייצגים את המשפט, הצדק והמידה הנכונה, שייכים לַה', וכמַעֲשֵׂהוּ הישר והמדויק כך צריכות להיות כָּל־אַבְנֵי־כִיס, אבני המשקולת של אדם המוחזקות בתוך כיס כדי לשמור על דיוקן – הן כפשוטם, הן בהשאלה לכל מעשי האדם – עליהן להיות שקולות ומדויקות.

תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא

תּוֹעֲבַת מְלָכִים, תועבה למלכים לעֲשׂוֹת רֶשַׁע. פעולות מרושעות של מלכים הן שנואות כִּי בִצְדָקָה, בצדק וברחמים יִכּוֹן, יתבסס כִּסֵּא המלך.

רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק וְדֹבֵר יְשָׁרִים יֶאֱהָב

רְצוֹן מְלָכִים, המלך מעדיף שִׂפְתֵי, דיבורי צֶדֶק, וְדֹבֵר דיבורים יְשָׁרִים יֶאֱהָב, כי כך תעמוד מלכותו על מכונה.

חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי־מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה

חֲמַת, כעסו של המֶלֶךְ כמַלְאֲכֵי־מָוֶת, כי בכוחם של מלכים היה להוציא בקלות ובפזיזות כל פסק דין ולגזור מיתות משונות. וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה, יפייס את המלך ויבטל את החֵמה.

בְּאוֹר־פְּנֵי־מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ

לעומת זאת בְּאוֹר־פְּנֵי־מֶלֶךְ באהדתו והסברת פניו יש חַיִּים, ברכה והצלחה, וּרְצוֹנוֹ הטוב של המלך כְּעָב מַלְקוֹשׁ, כענן של הגשם האחרון הנושא ברכה. ענן כזה הוא רצוי לכול, נוח למדי ואינו מאיים. מצד אחד, המלך יכול להיות מסוכן; ומצד שני, להביא עזרה מרובה.

קְנֹה חָכְמָה מַה־טּוֹב מחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף

קְנֹה, קניית חָכְמָה מַה־טּוֹב, טוב מאוד יותר מֵלקנות חָרוּץ, זהב, וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר, עדיף מִכָּסֶף.

מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ

מְסִלַּת יְשָׁרִים, תמצית דרכם היא לסוּר מֵרָע, שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ הוא זה שנֹצֵר דַּרְכּוֹ.

לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ

לִפְנֵי שמגיע שֶׁבֶר יש גָּאוֹן, גאווה שגרמה לשבר, וְכן לִפְנֵי כִשָּׁלוֹן – גֹּבַהּ רוּחַ, שהוביל לנפילה ומשבר. גם כשנראה שאדם הולך לבטח בדרך הראויה, הגאווה וההתנשאות יובילו אותו לשבירה בצורה זו או אחרת.

טוֹב שְׁפַל־רוּחַ אֶת עֲנָוִים מֵחַלֵּק שָׁלָל אֶת גֵּאִים

טוֹב יותר להיות שְׁפַל־רוּחַ אֶת, בחברת עֲנָוִים, מֵאשר לחַלֵּק שָׁלָל אֶת, עם גֵּאִים.

מַשְׂכִּיל עַל־דָּבָר יִמְצָא טוֹב ובוֹטֵחַ בַּה' אַשְׁרָיו

מַשְׂכִּיל עַל־דָּבָר, המתבונן בדברים יִמְצָא בהם טוֹב, דבר חכמה, הבנה, המצאה או אמת, והבוֹטֵחַ בַּה' – אַשְׁרָיו, הוא מאושר תמיד.

לַחֲכַם־לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח

לַחֲכַם־לֵב, מי שניחן בכשרון למידה והשכלה יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמי שניחן במֶתֶק שְׂפָתַיִם, שיודע לדייק בדיבוריו ולהנעימם לשומע, יֹסִיף לֶקַח, לעצמו ולאחרים.

מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת

מְקוֹר חַיִּים, המצמיח פֵּרות הוא שֵׂכֶל בְּעָלָיו, וּמנגד כל דבר שיאמרו האווילים, אפילו מוּסַר אֱוִלִים, הלקח והתוכחה שלהם – לא יהיה אלא אִוֶּלֶת.

לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל־שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח

לֵב החָכָם יַשְׂכִּיל את פִּיהוּ. כשרון הדיבור יכול להיות טוב יותר או פחות, ומכל מקום הוא נובע מחכמת הלב, והיא זו שמקנה דעת ומצליחה את הדיבור. וְעַל־שְׂפָתָיו יֹסִיף לב החכם לֶקַח. החכמה הפנימית היא המוסיפה יתרון לשפתיים.

צוּף־דְּבַשׁ אִמְרֵי־נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם

כמו צוּף־דְּבַשׁ הם אִמְרֵי־נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם.

יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת

יֵשׁ לפעמים דֶּרֶךְ יָשָׁר, לכאורה לִפְנֵי־אִישׁ, וְאולם מתברר שאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת. היא עלולה להוביל אל המוות.

נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי־אָכַף עָלָיו פִּיהוּ

נֶפֶשׁ עָמֵל, נפשו של המתייגע או מתייסר עָמְלָה לּוֹ, מייסרת אותו כִּי־אָכַף, כפה עָלָיו – על עצמו פִּיהוּ. הפה שאמר דברים שלא היה צריך לומר, מכניס את האדם לצרות של אחרים ולעמל קשה.

אִישׁ בְּלִיַּעַל כֹּרֶה רָעָה וְעַל־שְׂפָתוֹ כְּאֵשׁ צָרָבֶת

אִישׁ בְּלִיַּעַל, בלי עול, מופקר כֹּרֶה רָעָה. בדבריו או במעשיו הוא חופר מלכודת לאחרים ומכשיל אותם, וְעַל־שְׂפָתוֹ כְּאֵשׁ צָרָבֶת, שורפת. ביטוייו מכאיבים ומזיקים.

אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף

אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת, הפכפך יְשַׁלַּח מָדוֹן, קטטה. אי-יציבותו המתבטאת בהעברת נאמנותו מאדם לאדם ובשינוי דעתו מקצה לקצה, גורמת למריבות, גם כשהוא עצמו אינו מעורב בהן. וְנִרְגָּן, מי שמתלונן תמיד ומוצא רע בכל דבר, מַפְרִיד אַלּוּף, ידיד.

אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא־טוֹב

אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה אפילו את רֵעֵהוּ, גם אם נדמה שהוא מעניק לו עצה טובה, וְהוֹלִיכוֹ, ומוליכו בְּדֶרֶךְ לֹא־טוֹב.

עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת קֹרֵץ שְׂפָתָיו כִּלָּה רָעָה

עֹצֶה, עוצם עֵינָיו כמתאמץ לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת, מחשבות לא נכונות, קֹרֵץ, רומז בשְׂפָתָיו, נוהג בערמומיות ותכסיסים, לא יעצור במחשבות ורמיזות, ובסופו של דבר – כִּלָּה רָעָה, יגמור לעשות רעה בפועל.

עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא

עֲטֶרֶת, כתר תִּפְאֶרֶת – שֵׂיבָה, השׂיבה היא נוי לאדם מבוגר, להולך בְּדֶרֶךְ צְדָקָה היא תִּמָּצֵא. מי שחי חיים נכונים יזכה לשיבה ולתפארת. אנשים יתבוננו בו, ילמדו ממעשיו וידברו בשבחו.

טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר

טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם, סבלן יותר מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ, מי שאינו מתפרץ, טוב יותר מִלֹּכֵד עִיר. כיבוש העיר היא פעולת ניצחון חד-פעמית, ואילו המתגבר על יצרו מתאפק ונלחם בגבורה מתמדת.

בַּחֵיק יוּטַל אֶת־הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל־מִשְׁפָּטוֹ

בַּחֵיק, צמוד לאדם יוּטַל, מטילים אֶת־הַגּוֹרָל, אך למעשה גורלו אינו בידיים אנושיות – וּמֵה' יצא כָּל־מִשְׁפָּטוֹ. גורלו של האדם ועתידו ייקבעו רק ביד ה'.