חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ

חַכְמוֹת נָשִׁים, נשים חכמות, כל אחת מהן בָּנְתָה בֵיתָהּ. הבית, במובנו החומרי והרוחני, בנוי במידה רבה על הנשים, וְאשה אִוֶּלֶת, אווילית בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, אף שאין היא מתכוונת לכך.

הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה'וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ

הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ – יְרֵא ה'. מי שהוא ירא ה' הולך ביושר, וּנְלוֹז דְּרָכָיו, מי שדרכיו עקומות בּוֹזֵהוּ – את ה'. לא תמיד אנשים זוכרים זאת, אבל מעשיו של הרמאי הפתלתל אינם נוגדים רק את החוק ומסבכים אותו עם המשטרה, אלא מבזים את הקדוש ברוך הוא.

בְּפִי־אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם

בְּפִי־אֱוִיל חֹטֶר, מקל, שרביט גַּאֲוָה. הטיפש מרגיש שהוא חכם ומבטא את ‘גדלותו' בדיבוריו. לא זו בלבד שהוא מתגאה לחינם, אלא בעצם החשיפה העצמית יש כדי לבזותו, וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם, ישמרו את החכמים מדיבורי שטות.

בְּאֵין אֲלָפִים אֵבוּס בָּר וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר

בְּאֵין אֲלָפִים, שוורים, שהיו כוח העבודה העיקרי בחקלאות – בחריש, בדיש ובהובלה, אין אֵבוּס-בָּר, כלי המכיל תבואה, וְרָב, ריבוי התְּבוּאוֹת טמון בְּכֹחַ שׁוֹר. אי-אפשר להפיק יש מאין. הצלחה גדולה תובעת השקעות רבות בכוחות עבודה ובשאר משאבים.

עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר

עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב. על עד נאמן אפשר לסמוך. לא רק שהוא לא ישקר, הוא אף לא יבזבז את דבריו לריק, וְיָפִיחַ, מפיץ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר. מי שרגיל להפריח מהתלות ודברי מרמה גם עדותו אינה אמינה.

בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל

בִּקֶּשׁ, חיפש לֵץ חָכְמָה – וָאָיִן. קל-הדעת איננו מעוניין להתאמץ, ולכן לא ימצא חכמה, וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל. לאדם נבון קל ופשוט לקנות דעת.

לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל ובַל־יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי־דָעַת

לֵךְ מִנֶּגֶד, מרחוק לְאִישׁ כְּסִיל. כשאתה רואה כסיל, עבור לצד השני של הדרך כי פגישה עמו לא תוסיף לך דבר, והתרחק ממי שבו בַל־יָדַעְתָּ, אינך מזהה שִׂפְתֵי־דָעַת. אם אינך יודע שהוא מדבר בדעת, לא כדאי לך לדבר אתו.

חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ ואִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה

חָכְמַת עָרוּם, חכמתו של פיקח היא להָבִין את דַּרְכּוֹ, הדרך הנכונה לו, ולעומת זאת אִוֶּלֶת הכְּסִילִים מִרְמָה. הטיפשות של הכסילים מסיטה אותם מדרך הישר, והם טועים ומטעים תמיד.

אֱוִלִים יָלִיץ אָשָׁם וּבֵין יְשָׁרִים רָצוֹן

את האֱוִלִים יָלִיץ, יניע לדבר האָשָׁם. החטא, האשמה או ראיית החובה הם הכוח הגורם להם לדבר, או: הם נושאי שיחתם העיקריים, וּמנגד, בֵין יְשָׁרִים יליץ הרָצוֹן. את שיח הישרים מניעים מעשים רצויים, חסד וברכה. אשר על כן, מי שנמצא בסביבה של אווילים ימצא אשמה מסוגים שונים, ואילו בין אנשים ישרים והגונים יצמחו רצון, קרבה ואהבה.

לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ ובְשִׂמְחָתוֹ לֹא־יִתְעָרַב זָר

לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת, מרירות נַפְשׁוֹ. האדם בתוכו חש ומכיר באופן בלתי אמצעי את מכאוביו, ולא רק בצער, אלא גם בְשִׂמְחָתוֹ של הלב לֹא־יִתְעָרַב זָר. אנשים נושאים את כוונותיהם, חוויותיהם והתרגשויותיהם בתוך עצמם. לבו של אדם מצטער בצרתו ושמח בשמחתו, ואילו הזולת לא יחוש זאת באותה עצמה.

בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ

בֵּית רְשָׁעִים יִשָּׁמֵד, וְאֹהֶל יְשָׁרִים יַפְרִיחַ. יש לו תקווה טובה.

יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת

יֵשׁ לפעמים דֶּרֶךְ יָשָׁר, שהיא ישרה לכאורה לִפְנֵי־אִישׁ, וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת. סופה להיות כדרכים המובילות אל המוות. על כן, נדרשת זהירות, בדיקה מתמדת של הדרך ותקווה לסיוע אלוקי.

גַּם־בִּשְׂחֹק יִכְאַב־לֵב ואַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה

גַּם־בִּשְׂחֹק יִכְאַב־לֵב. אם אנשים סובלים מדיכאון או צער, כאבם נמשך גם בזמן שהם צוחקים, ופעמים רבות אַחֲרִיתָהּ, בסופה של שִׂמְחָה מופיעה תוּגָה. העצב מתגלה אחרי שהשמחה התפרצה.

מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב

מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג, סר לֵב. אדם שלבו סוטה מדרך הישר ישבע מן המרורות שבהן הזין את עצמו, וּמֵעָלָיו – מעל סוג הלב יסור אִישׁ טוֹב, ולא ייכשל בדרכו.

פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל־דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ

פֶּתִי, אדם תמים שאפשר לפתותו בקלות, ואינו חוקר ומתבונן יַאֲמִין לְכָל־דָּבָר, והוא מקבל כל דבר שהוא שומע כפשוטו, וְאילו עָרוּם יָבִין דבר לַאֲשֻׁרוֹ. המשכיל יבין מה שראוי להבין.

חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ

חָכָם יָרֵא וזהיר, וְלכן הוא סָר מֵרָע, ואילו הכְסִיל מִתְעַבֵּר, מתמלא גאווה וזעם וּבוֹטֵחַ בעצמו, בגדולתו ובכוחו.

קְצַר־אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת ואִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא

קְצַר־אַפַּיִם, רגזן, מי שממהר לכעוס יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת, טעות מחמת חוסר סבלנותו, ומנגד – אִישׁ מְזִמּוֹת, מי שחושב מדי ומתכנן תכניות על גבי תכניות, יִשָּׂנֵא, איננו אהוב על הבריות. על האדם ללכת בדרך המיצוע – לא תמיד להגיב תגובה מידית, אך גם לא לתכנן בלי סוף.

נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת ועֲרוּמִים יַכְתִּרוּ דָעַת

נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת. התמימים שאינם יודעים להבחין בין דבר לדבר מגיעים בסופו של דבר לשטות, ולהפך, העֲרוּמִים, הפיקחים המעמיקים להבין יַכְתִּרוּ, יעטרו לבסוף את ראשם בדָעַת.

שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים וּרְשָׁעִים עַל־שַׁעֲרֵי צַדִּיק

שַׁחוּ, יתכופפו רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים בסופם, וּרְשָׁעִים יבואו וישתחוו עַל־שַׁעֲרֵי צַדִּיק לבקש את סליחתו.

גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים

מכאן לנושאים הקשורים יותר לדמותה של החברה האנושית: גַּם, אפילו לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ. אדם עני נעשה שנוא על כולם, ואף חבריו מתכחשים אליו, וְאילו אֹהֲבֵי עָשִׁיר הם רַבִּים. לעשיר ישנם ידידים רבים.

בָּז־לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים אַשְׁרָיו

מי שבָּז־לְרֵעֵהוּ הוא חוֹטֵא, וּמְחוֹנֵן, מרחם, עושה חסד עם עֲנָוִים – אַשְׁרָיו, הוא מאושר וברוך.

הֲלוֹא־יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב

הֲלוֹא־יִתְעוּ, יתבלבלו, יסטו ויאבדו את דרכם חֹרְשֵׁי, מתכנני רָע, וְחֶסֶד וֶאֱמֶת יימצאו לחֹרְשֵׁי טוֹב, למתכוונים לטוב.

בְּכָל־עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר־שְׂפָתַיִם אַךְ־לְמַחְסוֹר

בְּכָל־עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר, יתרון. שכרה של כל יגיעה בצדה. והיו שדרשו: אפילו מהעצבות יכול לצמוח יתרון כלשהו. וּדְבַר־שְׂפָתַיִם אַךְ־לְמַחְסוֹר, מדיבורים בלבד לא צומחת כל תועלת.

עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת

עֲטֶרֶת, כתר בראשם של חֲכָמִים – עָשְׁרָם. העושר נאה לחכמים, ואִוֶּלֶת כְּסִילִים נשארת אִוֶּלֶת, גם אם הם עשירים.

מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה

מַצִּיל נְפָשׁוֹת – עֵד אֱמֶת, כי בעדותו החייב יצא חייב והזכאי זכאי. וְיָפִחַ, ומוציא כְּזָבִים – איש מִרְמָה. השקרן בהפצת שקריו רק ינחיל אכזבות.

בְּיִרְאַת ה'מִבְטַח־עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה

בְּיִרְאַת ה' יש מִבְטַח־עֹז, מבצר חזק המגן על האדם, וּלְבָנָיו של ירא ה' יִהְיֶה מַחְסֶה. גם אם הבנים לא יגיעו למדרגת אביהם, לפחות יוכלו לחסות במבצר שהוא בנה.

יִרְאַת ה'מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת

יִרְאַת ה' היא מְקוֹר חַיִּים, והיא מועילה לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת.

בְּרָב־עָם הַדְרַת־מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן

בְּרָב־עָם תתבטא הַדְרַת־מֶלֶךְ, כבוד למלך, המולך ושולט על העם. וּבְאֶפֶס לְאֹם, בזמן שהעם מתדלדל ואוזל, באה מְחִתַּת רָזוֹן, מחסור, מכה לקיום.

אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב־תְּבוּנָה וּקְצַר־רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת

אֶרֶךְ אַפַּיִם צריך להיות האדם שהוא רַב־תְּבוּנָה. אדם נבון מאוד מבין שראוי שיהיה סבלן, וּקְצַר־רוּחַ הוא זה שמֵרִים ויוצר אִוֶּלֶת.

חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה

לחַיֵּי בְשָׂרִים, לַגוף הלֵב מַרְפֵּא, לב טוב ושלֵו מעניק חיים בריאים לכל הגוף, וּרְקַב, ריקבון בעֲצָמוֹת מחוללת קִנְאָה. הקנאה מפוררת את הגוף ואינה בונה דבר; קנאה השולטת באדם מרקיבה את עצמיותו ואת עצמתו.

עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן

מי שעֹשֵׁק, מנצל ומקפח את הדָּל – חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, אינו פוגע בעני בלבד, אלא הוא מבזה את בוראו – הקדוש ברוך הוא, וּמְכַבְּדוֹ של ה', יוצרו של הדל, הוא מי שחֹנֵן, מרחם על האֶבְיוֹן. חנינת האביון היא עצמה נתינת כבוד לה'. הקדוש ברוך הוא איננו זקוק למתנות בשר ודם, אבל האביון זקוק להן, ולכן הדרך לכבד את ה' היא בנתינת מתנה לעני.

בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רָשָׁע וְחֹסֶה בְמוֹתוֹ צַדִּיק

בְּשל רָעָתוֹ יִדָּחֶה, יורחק הרָשָׁע ולא יגיע לשום מקום, וְחֹסֶה אפילו בְמוֹתוֹ צַדִּיק. הצדיק נשאר במקומו ובטוח באלוקים גם במותו.

בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ

בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה באופן טבעי, שקט ופנימי, וּבְקֶרֶב כְּסִילִים היא תִּוָּדֵעַ – בכמה משמעויות: הכסיל מודיע לכול את מעט החכמה שבקרבו או את היעדרה; חכמת הנבון תגיע לכל מקום ותיוודע אפילו לכסילים; הכסילים יֵדעו כמה החכמה חסרה להם.

צְדָקָה תְּרוֹמֵם־גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת

צְדָקָה תְּרוֹמֵם־גּוֹי. הצדקה יכולה להרים את העם העושה אותה, וְחֶסֶד שעושים לְאֻמִּים, עמים שונים הוא חַטָּאת, ואינו חסד אמתי. לא אחת עמים תומכים זה בזה לא מתוך רצון להיטיב אלא ממניעים פוליטיים בלבד.

רְצוֹן מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל וְעֶבְרָתוֹ תִּהְיֶה מֵבִישׁ

רְצוֹן, אהדתו ונחת רוחו של המֶלֶךְ נתונות לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל, וְעֶבְרָתוֹ, כעסו תִּהְיֶה במֵבִישׁ, איש רשלן ומאכזב שאינו מביא כל תועלת.