menu
small logo

חזור

משלי

פרק יב

אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשׂוֹנֵא תוֹכַחַת בָּעַר

מי שאֹהֵב לשמוע מוּסָר הוא אֹהֵב דָּעַת. מכיוון שהוא אוהב לדעת ולהבין יותר, הוא מקשיב לביקורת ומתקן את שגיאותיו. וְאילו מי ששׂוֹנֵא תוֹכַחַת הוא בָּעַר, שאינו מבין שהתוכחה היא אמצעי לתיקון ולרכישת בינה, ולכן הוא יישאר בבערותו.

טוֹב יָפִיק רָצוֹן מֵה' וְאִישׁ מְזִמּוֹת יַרְשִׁעַ

איש טוֹב יָפִיק רָצוֹן, ימצא ברכה וחסד מֵה', וְאִישׁ מְזִמּוֹת, חושב תחבולות להרע – יַרְשִׁעַ, יורשע, או: ירשיע את הטובים.

לֹא־יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע ושֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל־יִמּוֹט

לֹא־יִכּוֹן, יתבסס אָדָם בְּרֶשַׁע, ומנגד – שֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים בַּל־יִמּוֹט, לא יתמוטט. גם אם הם נופלים לעתים, שורשם יחזור ויצמיח.

אֵשֶׁת־חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ וּכְרָקָב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָׁה

אֵשֶׁת־חַיִל היא כעֲטֶרֶת, כתר לראש בַּעְלָהּ, וּכְרָקָב, ריקבון בְּעַצְמוֹתָיו האשה המְבִישָׁה. כמו פתגמי חכמה רבים, יותר משיש פה עצה, זהו ניסיון לתאר מצב, והמבין יבין ויעשה מה שביכולתו.

מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה

מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים נתונות תמיד למִשְׁפָּט, יושר וצדק, ותַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִיםמִרְמָה. במחשבתם של הרשעים פעיל תמיד השיקול כיצד לרמות ולהערים.

דִּבְרֵי רְשָׁעִים אֱרָב־דָּם וּפִי יְשָׁרִים יַצִּילֵם

גם כאשר כלפי חוץ הדברים טובים, דִּבְרֵי, ענייניהם ודיבוריהם של רְשָׁעִים לאֱרָב־דָּם, העוול אורב בלבם, וּפִי יְשָׁרִים יַצִּילֵם – אותם עצמם, או: את המסכנים שהרשעים אורבים להם.

הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד

הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם. הרשעים נראים יציבים, אבל מיד כשהופכים אותם – לא נשאר מהם דבר, וּלעומת זאת בֵית צַדִּיקִים, גם אם יעמוד בפני קשיים, הוא יַעֲמֹד, יתקיים.

לְפִי־שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל־אִישׁ וְנַעֲוֵה־לֵב יִהְיֶה לָבוּז

לְפִי־שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל־אִישׁ. לפי מידת שכלו של אדם, אם פחות ואם יותר, נקבעים תהילתו ושמו הטוב, וְנַעֲוֵה־לֵב, מי שלבו עקום יִהְיֶה לָבוּז, לביזיון. הלב בספר הזה הוא משכן הדעת ולא רק משכן הרגש.

טוֹב נִקְלֶה וְעֶבֶד לוֹ מִמִּתְכַּבֵּד חֲסַר־לָחֶם

טוֹב אדם שנחשב לנִקְלֶה, נחות מבחינה כלכלית, וְעֶבֶד לוֹ, יש לו מי שעושה את מלאכתו, יותר מִמִּתְכַּבֵּד בעיני אחרים ובעיני עצמו, ולאמתו של דבר הוא חֲסַר־לָחֶם. מי שאינו נחשב לעשיר בעיני הבריות, אבל יש לו די ממון כדי לרכוש עבד, עדיף על מי שהכול מכבדים אותו, אך אין בידו די לחם.

יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי

יוֹדֵעַ, מכיר ודואג צַדִּיק לנֶפֶשׁ, תאוותה וצרכיה של בְּהֶמְתּוֹ, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי. אפילו כשרשע מרחם על הבריות ומפנק אותן כביכול, מעורבת בכך אכזריות. לעתים אפשר לראות אנשים רעים, שאף כאשר הם משחקים עם חיות המחמד שלהם, הם עושים זאת באכזריות וגורמים להן כאב.

עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם ומְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר־לֵב

עֹבֵד אַדְמָתוֹ שלוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם, ידושן ממעשה ידיו, ואילו מְרַדֵּף אחר דברים רֵיקִים, דברי הבאי חסרי קיום הוא חֲסַר־לֵב, שכל; וכמובן גם לחם הוא יחסר.

חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים יִתֵּן

חָמַד רָשָׁע, שבניגוד לאוויל ולפתי הוא אדם בעל תכניות זדון, להשיג מְצוֹד, מלכודת של רָעִים לתפוס בה את הזולת, וְשֹׁרֶשׁ צַדִּיקִים, יסודו של הצדיק, או: מי ששורשו אצל הצדיקים, יִתֵּן, מעניק תמיד טובה וברכה לאחרים.

בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק

בְּעקבות פֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע. דיבורים רעים אינם נשארים באוויר; הם מגיעים למישהו ומחוללים צרות ובעיות, וַיֵּצֵא, נחלץ מִצָּרָה – מאותו מוקש צַדִּיק, המשתדל שלא לדבר דיבורים כאלה.

מִפְּרִי פִי־אִישׁ יִשְׂבַּע־טוֹב וּגְמוּל יְדֵי־אָדָם יָשִׁיב לוֹ

מִפְּרִי, מתנובת פִי־אִישׁ יִשְׂבַּע־טוֹב. דיבוריו הטובים של אדם יחזרו אליו ויביאו לו טובה, וּגְמוּל עבודת יְדֵי־אָדָם יָשִׁיב, יחזיר לוֹ את מה שהשקיע.

דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו ושֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם

דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו. לשוטה יש ביטחון עצמי מופרז, ולכן הוא בטוח בצדקת דרכו ואינו מקשיב לעצה, ולעומתו שֹׁמֵעַ לְעֵצָהחָכָם. החכם מברר, חוקר ומוכן להקשיב לעצה. משמעות נוספת: השומע לעצה נעשה חכם.

אֱוִיל בַּיּוֹם יִוָּדַע כַּעְסוֹ וְכֹסֶה קָלוֹן עָרוּם

האֱוִיל, בַּיּוֹם, לעין כול, או: בו ביום שכועס יִוָּדַע כַּעְסוֹ, ואז גם איוולתו תיחשף, כמו שאמרו חכמים "אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו", וְכֹסֶה, מכסה קָלוֹן, חרפה, השומר רגשותיו מהתפרצות הוא עָרוּם, נבון, פועל באופן מושכל.

יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה

ועוד בעניין הדיבור – יָפִיחַ, מפיץ ומרבה אֱמוּנָה, נאמנות, הוא זה שיַגִּיד צֶדֶק. המדבר ביושר ומספר דברים כהווייתם מרבה מהימנות, וְעֵד שְׁקָרִים, מי שמסלף את האמת מרבה מִרְמָה.

יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא

יֵשׁ בּוֹטֶה, מבטא דברים כְּמַדְקְרוֹת, דקירות חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. גם כשחכמים אומרים דבר שאינו לשבח, אין דבריהם פוצעים אלא מרפאים.

שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד־אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר

שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן, תתקיים לָעַד, וְעַד־אַרְגִּיעָה, ולרגע אחד לְשׁוֹן שָׁקֶר. השקר אינו מתמיד. זוהי אחת ההבחנות בין אמת לשקר, בין מבחינה עיונית-פילוסופית בין מבחינה מעשית: דברים שקיומם מתמשך הם אמת, ומה שאין לו קיום הוא במהותו שקר.

מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע ולְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה

המִרְמָה שוכנת בְּלֶב אנשים חֹרְשֵׁי רָע, הזוממים להרע, ואילו לְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם יש שִׂמְחָה, שהרי אינם מתייראים לגלות את מצפוני לבם וגם נהנים מפרי דיבוריהם.

לֹא־יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל־אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע

לֹא־יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק, שאין מרמה בלבו, ואינו מתאווה לה, כָּל־אָוֶן, עוול ומרמה, וּרְשָׁעִים מָלְאוּ, בא בהם הרבה רָע.

תּוֹעֲבַת ה'שִׂפְתֵי־שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ

תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְתֵי־שָׁקֶר. ה' שונא דברי שקר, וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה, אמת הם רְצוֹנוֹ של ה'. בהם הוא חפץ, ואליהם הוא קרוב.

אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת

אָדָם עָרוּם, נבון כֹּסֶה, שומר בתוכו את הדָּעַת, וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת. הטיפש אינו מסתיר דבר, והוא מכריז באוזני כול את איוולתו.

יַד־חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס

יַד־חָרוּצִים, אלה שעובדים כראוי תִּמְשׁוֹל. בגלל איכות עבודתם ידם תגבר, וּלעומת זאת הרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס. סופה חולשה ועבדות, או: התמוססות. עשייה מזויפת תרד לטמיון.

דְּאָגָה בְלֶב־אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה

דְּאָגָה בְלֶב־אִישׁ – טוב לו שיַשְׁחֶנָּה, ידכא אותה. אל לו להתמסר לדאגה אלא יכבשנה. וְדָבָר, עניין או דיבור טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה – את הדאגה.

יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם

יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק. לצדיק יתרון על פני חברו. או: הצדיק מפיק יתרון מרעהו, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים, שנראית בעיניהם מובילה למקום טוב כלשהו, תַּתְעֵם, תוליכם שולל.

לֹא־יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ והוֹן־אָדָם יָקָר חָרוּץ

לֹא־יַחֲרֹךְ בעל הרְמִיָּה, הרמאי את צֵידוֹ, כדרכם של ציידים, שהיו שוברים או חורכים קצת את כנפי העופות הניצודים כדי שלא יברחו. מה שהושג במרמה לא יישמר, ולעומת זאת הוֹן־אָדָם יָקָר, הונו של אדם נכבד הוא חָרוּץ – זהב משובח. לחלופין: הונו של אדם חרוץ – יקר לו. או: הון יקר של אדם נובע מהיותו חרוץ וישר. הרמאי מנסה לעגל פינות ולמצוא דרכים עקלקלות, אך סופו שלא יישאר בידו דבר, ואילו האנשים החרוצים, העושים את עבודתם נאמנה והולכים בדרך הישר, שומרים על ממונם ולהם תאיר ההצלחה פניה.

בְּאֹרַח־צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל־מָוֶת

בְּאֹרַח־צְדָקָה יתרבו חַיִּים, וְדֶרֶךְ נְתִיבָה, מסלול הצדקה הוא אַל־מָוֶת, דרך שאין בה מוות.