זְכֹר ה' מֶה־הָיָה לָנוּ הַבִּיטָ וּרְאֵה אֶת־חֶרְפָּתֵנוּ

זְכֹר ה' מֶה־הָיָה לָנוּ, את צרותינו הקשות, או: את עברנו המפואר, ולעומתו – הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת־חֶרְפָּתֵנוּ בהווה:

נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים

נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְנחלתם של זָרִים אחרי שפלשו אליה ושדדו אותה, בָּתֵּינוּ ניתנו לְנָכְרִים.

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמֹּתֵינוּ היו כְּאַלְמָנוֹת.

מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ

כשהמים היו מצויים במאגרי המים, לא היה צורך לשלם כסף עבורם, אך בעת המצור מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ. בימים כתיקונם לא היה מחסור בעצים, ואפשר היה ללקטם, ואילו עתה עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ.

עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַּח־לָנוּ

עַל, עד צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַּח־לָנוּ.

מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם

למִצְרַיִם נָתַנּוּ, פשטנו יָד כדי לקבל מהם סיוע כלכלי. ייתכן שמדובר בכריתת הברית של צדקיהו עם מצרים, לאַשּׁוּר הלכנו כדי לִשְׂבֹּעַ לָחֶם.

אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ

אך שום עזרה לא באה משני הצדדים. אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ איננו משלמים רק על עוונותינו שלנו אלא גם את מחיר עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ.

עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם

עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ. השלטון האמתי נפל, וכפי שקורה כשנחלש השלטון – עלו לגדולה אנשים מתחתית החברה. פֹּרֵק, פודה ומושיע אֵין מִיָּדָם.

בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר

בְּנַפְשֵׁנוּ, עלינו לסכן את נפשנו בשעה שנָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר. במדבר חיינו מופקרים לחרבם של שודדים ופושטים. ההליכה למקום שעשוי לספק אוכל כרוכה בסכנת נפשות. אפשרות אחרת: כדי לשרוד במצוקת המלחמה עלינו להביא את מזוננו ממקומות רחוקים, ואפילו מן המדבר.

עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב

קרומי עוֹרֵנוּ כְּאילו בתַנּוּר נִכְמָרוּ, התחממו או התכווצו, מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת, אימת רָעָב.

נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה

כשהובקעה העיר וחיילי האויבים נכנסו לתוכה, נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ, אנסו, בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה.

שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ

שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ. האויבים היו תולים את נכבדי ירושלים בידיהם כעונש, לשם ראווה או כאמצעי לסחיטת מידע. פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ. איש לא כיבד את הזקנים.

בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ

בַּחוּרִים, בעלי הכוח הפיזי טְחוֹן נָשָׂאוּ, חויבו לשאת את כלי הטחינה על כתפיהם כדי לייגעם, וּנְעָרִים, שהיו כבולים בשלשלאות ועץ נקשר לרגליהם, בָּעֵץ כָּשָׁלוּ.

זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם

זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ, חדלו לשבת בשער העיר, משום שכבר לא היה מי שישמע לדבריהם. בַּחוּרִים פסקו מִנְּגִינָתָם וממסיבותיהם.

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחוֹלֵנוּ

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ. בטלה שמחתנו. נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחוֹלֵנוּ, ריקוד השמחה שלנו.

נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי־נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ

נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, כבודנו, ואולי נרמז כאן גם כתר המלוכה וכבודה. אוֹי־נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ.

עַל־זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל־אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ

עַל־זֶה הָיָה דָוֶה, חולה לִבֵּנוּ, עַל־אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ –

עַל הַר־צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ

עַל הַר־צִיּוֹן, הר הבית שֶׁשָּׁמֵם, שהסתלקה ממנו חיוניות העבר, ושׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ, כדרכם לנהוג במקום נטוש.

אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר

בצד הצער מסתיימת המגילה גם בנעימה של השלמה ותקווה: אַתָּה, ה', לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ ייכון לְדוֹר וָדוֹר. אף על פי שמקום מושבו של אלוקים בארץ הוא הר ציון, והוא שמם, מכון כיסאו אינו תלוי בכך, והוא יעמוד לנצח.

לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים

אולם ביחס אלינו – לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ?! למה תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?!

הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָ חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם

הֲשִׁיבֵנוּ, ה', אֵלֶיךָ, וְאם תעשה זאת – נָשׁוּבָה אליך ברצון ובמעשים. חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם, כמו בימים שבהם אהבת וכיבדת אותנו.

כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד־מְאֹד השיבנו ה' אליך ונשוב חדש ימינו כקדם

כִּי אִם, אכן מָאֹס מְאַסְתָּנוּ – קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד־מְאֹד, כבר שבענו בוז די והותר ונפרע חובנו. השיבנו ה' אליך ונשוב חדש ימינו כקדם