חזור
איכה
פרק דאֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי־קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת
אֵיכָה, איך יוּעַם, יוכל להתעמעם ולכהות
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי־חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים, שהיו מוערכים
גַּם־תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת־עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר
גַּם־תַּנִּים, צורת הרבים של תן, או: לווייתנים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן. אפילו אצל בעלי החיים הללו, שחלקם טורפים כל דבר, מתעוררים רחמים בנסיבות מסוימות, ואילו בַּת־עַמִּי נתונה לְאַכְזָר, למידת אכזריוּת. האמהות שצמקו שדיהן מן הרעב, ומתוך דחף ההישרדות שלהן אינן מספקות את צורכי ילדיהן.
דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל־חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם
דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל־חִכּוֹ בַּצָּמָא, מפני שאין חלב ליונקים. עוֹלָלִים, ילדים רכים שָׁאֲלוּ, ביקשו לֶחֶם, אבל פֹּרֵשׂ לחם אֵין לָהֶם מחמת המצור על ירושלים.
הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת
הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים, אלה שנהגו לאכול מעדנים נָשַׁמּוּ, נעשו שוממים וחסרי כול בַּחוּצוֹת, ברחובות. הָאֱמֻנִים, המורגלים
וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת־עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע וְלֹא־חָלוּ בָהּ יָדָיִם
וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת־עַמִּי יותר מֵחַטַּאת סְדֹם, שהרי עונשם היה כבד מעונשה של סדום, הַהֲפוּכָה שנהפכה כְמוֹ, בִּן רָגַע, וְלֹא־חָלוּ, תפסו בָהּ יָדָיִם של אויב. בירושלים, לעומת זאת, נמשכו הייסורים עוד ועוד.
זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם
בעבר זַכּוּ, היו נקיים נְזִירֶיהָ של ירושלים יותר מִשֶּׁלֶג, צַחוּ, היו לבנים וטהורים יותר מֵחָלָב, אָדְמוּ עֶצֶם, מראם
חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל־עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ
אנשי ירושלים הנקיים, הטהורים, המעודנים והיפים, שבימים אחרים עסקו רק בדברים שבקדושה, כעת חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם, מראם, לֹא נִכְּרוּ, אי-אפשר להכירם בַּחוּצוֹת. צָפַד, התייבש עוֹרָם ונדבק עַל־עַצְמָם, לעצמותיהם,
טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי־חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבוֹת שָׂדָי
טוֹבִים הָיוּ, טוב היה לחַלְלֵי־חֶרֶב, למתים במלחמה יותר מֵאשר לחַלְלֵי רָעָב, מפני שֶׁהֵם – חללי הרעב יָזֻבוּ הפרשות שונות מגופיהן המְדֻקָּרִים, המבוקעים
יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בּשֶׁבֶר בַּת־עַמִּי
יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, והילדים הָיוּ לְבָרוֹת, למאכל
כִּלָּה ה' אֶת־חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת־אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ
כִּלָּה ה' אֶת־חֲמָתוֹ, כעסו, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ, זעמו, וַיַּצֶּת־אֵשׁ בְּצִיּוֹן, וַתֹּאכַל האש את כל העיר עד שכילתה אף את יְסֹדֹתֶיהָ.
לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם
לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ, כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל, העולם, כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם, שהייתה עיר כה מרכזית, מבוצרת ומוגנת.
מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים
כל זה בא מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ, שהיו נביאי שקר
נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם
העיר כולה מָלאה בדם חללים. נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת באין להם מדריך, נְגֹאֲלוּ, התלכלכו בַּדָּם, שהרי לא ראו היכן נמצאים המתים. בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ, עד שאי-אפשר היה לגעת בִּלְבֻשֵׁיהֶם המוכתמים,
סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל־תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם־נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר
והיה צורך להזהירם – "סוּרוּ, טָמֵא", קָרְאוּ לָמוֹ, להם, "סוּרוּ, סוּרוּ, אַל־תִּגָּעוּ", כִּי הם נָצוּ, התלכלכו גַּם־נָעוּ. אָמְרוּ בַּגּוֹיִם: "הם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר עוד בירושלים, או: בארצנו".
פְּנֵי ה' חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ
פְּנֵי ה' חִלְּקָם, ה' נתן פניו בהם ופיזר אותם,
עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל־עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל־גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ
עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ, עדיין אנחנו נכספים אֶל־עֶזְרָתֵנוּ שמתברר שהיא עזרת הָבֶל. בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל־גּוֹי, עם אחר, אבל התברר שהוא
צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ קָרַב קִצֵּנוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי־בָא קִצֵּנוּ
האויבים צָדוּ, לכדו את
קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל־הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ
גם אלה שלא נשארו בעיר אינם מוצאים מחסה – קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ יותר מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם ועל כן השיגו אותנו. שָׁמָיִם עַל־הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ, רדפו אחרינו, בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ.
רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם
רוּחַ אַפֵּינוּ, מְשִׁיחַ ה', מלך יהודה שנמשח בשמן המשחה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם, בשחת, במלכודת של האויבים. זה המלך אֲשֶׁר עליו אָמַרְנוּ: "בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם".
שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת־אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם־עָלַיִךְ תַּעֲבָר־כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי
לעג מריר כלפי בני אדום, שבזמן הקינה חיו באושר ובשלווה:שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי, בַּת־אֱדוֹם היוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ, הרי גַּם־עָלַיִךְ תַּעֲבָר־כּוֹס הנקמה והפורענות הזו, ואת תִּשְׁכְּרִי, תהפכי שיכורה משתייתה וְתִתְעָרִי, תיהרסי.
תַּם־עֲוֹנֵךְ בַּת־צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת־אֱדוֹם גִּלָּה עַל־חַטֹּאתָיִךְ
תַּם־עֲוֹנֵךְ, בַּת־צִיּוֹן, לֹא יוֹסִיף ה' לְהַגְלוֹתֵךְ. קיבלת את העונש במידה הראויה, ובכך שילמת על כל חטאייך. לעומת זאת, פָּקַד, זכר ה' את עֲוֹנֵךְ, בַּת־אֱדוֹם, גִּלָּה עַל־חַטֹּאתָיִךְ. אתך הוא עוד יבוא חשבון על פשעייך.